מקצת שבחו
חכם עובדיה הדאיה נולד לאמו שרה לבית לבטון, ולאביו
חכם שלום הדאיה בארם צובא, היא חלאב שבסוריה, בכ"ז בטבת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ה (1895), בהיותו בן 5, עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בירושלים.
חכם עובדיה הדאיה החל ללמוד בתלמוד תורה 'דורש ציון', ובהמשך למד אצל חכם שלום בוחבוט, ועם אביו
חכם שלום הדאיה, ורבותיו חכם יצחק אלפיה ואצל
חכם יצחק שרים.
חכם עובדיה הדאיה נשא לאישה את צלחה (שולמית), והצטרף לישיבת המקובלים 'בית אל' ברובע היהודי. הוא לימד בישיבת 'פורת יוסף' ומסר שיעורים בשכונת 'אהל משה' בירושלים.
בשנת תרצ"ט (1939) מונה לדיין בפתח תקווה, עבר לגור שם, ונחשב לרבה של העיר, אף כי לא מונה באופן רשמי. בשנת תשי"א (1951) נבחר כחבר בית הדין הגדול בירושלים וכחבר מועצת הרבנות הראשית, וחזר לעירו ירושלים. בירושלים יזם את חידוש לימודי הקבלה בישיבת בית אל, שנחרבה במהלך מלחמת העצמאות. בשנת תשי"ח (1958) הישיבה נוסדה מחדש במערב העיר, בשכונת 'יגיע כפיים'.
חכם עובדיה הדאיה כנס את כתביו בספרים: שו"ת 'ישכיל עבדי' - חיבור בן שמונה כרכים על ארבעת חלקי השולחן ערוך; 'דעה והשכל' - אוסף תשובות בענייני קבלה, נדפס בתוך כרכי 'ישכיל עבדי'; 'ויקח עובדיהו' - דורשים בן ארבעת הכרכים; 'עבד המלך'- חידושים על הרמב"ם; ו'עבדא דרבנן' - חידושים על התלמוד.
חכם עובדיה הדאיה נפטר, בשבת פרשת יתרו, כ' שבט תשכ"ט (1969). הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' תולה הזכייה בארץ ישראל וקיום התורה באחדות.
כל היעודים בטובות, ובייחוד זכיית ארץ ישראל לעם ישראל, הוא תלוי רק בעניין האחדות, וגם קיום התורה, והמצוות שבתוכה אי אפשר להם להתקיים, אם לא בעיקר - האחדות, כאומרם זיכרונם לברכה על פסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - שנעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד, עיין שם.
גם ביציאת מצרים מצינו - שלא זכו לגאולה אלא על ידי האחדות כמו שנאמר ...'וכשהיו ישראל במצרים, נתקבלו כולם, וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וכולי. ואף דוד המלך, עליו השלום, היה משבח את יוצאי מצרים, כי אפילו המצווה האחת שהייתה ביניהם, נוח לו להקב"ה הרבה יותר מן כמה מצוות שלנו. ומהו המצווה האחת שהייתה בידם? - שנתקבצו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, עד כאן.
גם מצינו לרבותינו זיכרונם לברכה שאמרו על פסוק 'חֲבוּר עצבים אפרים הנח לו' - שאם ישראל כולם באגודה אחת ובחיבור אחד, אפילו אם יהיו, חס ושלום, כולם עובדי עבודה זרה - הנח לו.
חכם עובדיה הדאיה , ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש לאחדות, דף ה', עמ' א', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' פוסק שאם מנהג כל העיר כן - מנהג אבותם בידיהם.
אם יצויר לדעת, שמנהג כל העיר כן, שמנהג אבותיהם בידיהם, זה ודאי שגדול כוח המנהג, כמו שכתב מורינו הרב יוסף קולון, בשורש ט' - שאין לנו לשנות המנהגים, ואפילו מנהג שהוא נגד התורה, וגדולה מזו כתב ...שאפילו אם יבוא אליהו זכור לטוב לבטל את המנהג אין שומעים לו, יעויין שם.
ומה שגם שאולי הראשונים כמלאכים, נתגלה להם מפי סופרים וספרים, אשר לא זכינו לאורם... וכל שכן בנידון שלנו, שהספק הוא רק בפסוקי דזמרא, שקיים לנו שאין מוחין בידם.
חכם עובדיה הדאיה , ישכיל עבדי, חלק ראשון, אורח חיים, סימן ב', דף ה' עמ' ב', ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שגדול כוח החינוך, שמזכה לאב ולבן כאחד שנות חיים.
'פוקד עוון אבות על בנים' - שאין ראוי לחיובם, רק אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ובוודאי שזה תלוי בחינוך האבות לבנים, שאם אינם מחנכים אותם בתורה ובמצוות ומעשים טובים, אז חלה עליהם אותה הערבות, ונתפסים בעוון אביהם.
אבל אם הם מחנכים אותם בתורה ובמצוות, גם אם לפעמים האבות מתחייבים, לא נתפסים הבנים בעוון אביהם. ...מצד עצם המצווה עצמה של החינוך, שסגולתה להאריך ימים, על דרך שמצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי - גבי ר' יצחק, שהוסיפו לו ימים לחנך את בנו ...וכיוון שמאריכים ימי האב, בעבור חינוך בנו, מכל שכן שהבן עצמו, יאריך ימים להתחנך, שלא תהיה הסיבה גרועה מהמסובב. ...באופן שגדול כוח החינוך שמזכה לאב ולבן לאורך ימים ושנות חיים.
חכם עובדיה הדאיה , ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש א' לתפילין, דף ב עמ' א'-ב', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מביא טעם הפירושים הפשוטים, שחביבים הם לפני הקב"ה יותר.
וכזה ראיתי שפירש כמו הספר חסידים ...וכל מי שגילה לו הקב״ה דבר, ואינו כותבו, ויכול לכתוב - הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב. וזה שכתב 'יביא במשפט על כל נעלם' - שגורם שנעלם. אם טוב שגילה לו אם רע שאינו כותבה, עד כאן.
ודקדק כיוון שאמר 'על כל נעלם' - על שמעלים, אם כן היינו שאינו כותבה, וביאר, שהכוונה הוא על דבר פשוט, שנדמה בעיני המחבר רע בעיניו שידפיסנו - גם על זה 'יביא במשפט' על העלמתו כי אדרבה, בשמים שמחים יותר בדברים פשוטים תמימים וישרים, עד כאן. ...
ושאלו למה הוא כותב דברים פשוטים, והשיב לו הפרי מגדים כי יבוא זמן ועת אשר העולם יקוצו בפלפולים ויהיה הפירוש הפשוט לתועלת יותר. ...
ומטעם כל האמור לא חסתי על הכסף גם באותם הדברים פשוטים, כי הם חביבים לפני הקב״ה יותר מהפלפולים והנצורות ועל דרך המשל שבשבט מוסר.
חכם עובדיה הדאיה , ויקח עובדיהו, חלק שני, הקדמת המחבר, דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' פוסק שבמקומות שדרכן לגלות זרוען - מותר לקרות כנגדן.
העיר מה נעשה בזרועות מגולות? - כבר הבאנו דברי הרב בן איש חי ז"ל הנ"ל באות י' - באישה מניקה בשעת היניקה, שנאמר בשם יש אומרים - שבאותו זמן נחשבים כמו כפות ידיים. ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה, ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה. עד כאן.
ומשתלה הדבר בה - במקפדת, שלא בשעת יניקה, מבואר שאם אינה מקפדת, גם בשעה שאינה מניקה, הווה לה כמו כפות הידיים. ודון מזה לגילוי זרועות, בזה הזמן, שכיוון שאינם מקפידות לכסות, הווה להן ככפות הידיים. ועיין עוד שם באות י"ב - במקומות שנשים אין דרכן ללכת באנפילאות, שפשוט לפניו להתיר. ורק אם הולך למקומות שהנשים לובשים אנפילאות, גם אם אשתו, לא דרכה בכך, אסור לקרות כנגדם, כיוון שבמקום ההוא, דרכם לכסות. עיין שם. ומטעם זה כתב בתי"ה שנשי הערביים, שדרכם לגלות זרועותיהם אסור לקרות, עיין שם. - דהיינו מפני שהנשים היהודיות, דרכם לכסות. מבואר מזה, שאם היו גם הנשים היהודיות, דרכם לגלות - מותר לקרות כנגדם.
חכם עובדיה הדאיה , ישכיל עבדי, חלק רביעי, אורח חיים, סימן ט', דף י' עמ' ב, דף י"א עמ' א', ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
