מקצת שבחו
חכם משה לוי נולד לאמו מרת רחל ולאביו חכם יוסף, ביום ד' שבט בשנת תשכ"א (1961) בתל אביב ישראל.
מוצא משפחתו מחלב, שעברו דרך מצרים לארץ ישראל.
חכם משה לוי למד בתלמוד תורה 'סיני' ואחר כך למד בישיבת הישוב החדש בתל אביב.
בשנת תשל"ח (1978) עבר לישיבת 'כסא רחמים' בראשות חכם מאיר מאזוז, ובשנת תש"מ (1980) מונה כראש מתיבתא. באותה שנה נשא לאישה את מרת נאווה.
בשנת תשנ"ט (1999) חכם משה לוי הקים בית הכנסת בבני ברק על שם אביו וקרא לו 'יוסף דעת,' ושם היה מוסר את שיעוריו בהלכה ובאגדה. באותה שנה, גברו עליו הייסורים, אך גם בחוליו היה מעביר שיעורים.
חכם משה לוי נלקח לבית עולמו ביום י"א בחשוון בשנת תשס"א (2001) לפני גיל 40. גדולי ישראל ספדו לו ואמרו עליו את מאמר הגמרא: למד רבי בון בעשרים שנה מה שתלמיד ותיק לא חידש.
חכם משה לוי חיבר ספרים רבים מהם 'מנוחת אהבה' - ג' חלקים על הלכות שבת. 'ברכת ה' - ד' חלקים על הלכות ברכות, 'מלווה ה' - ב' חלקים על הלכות ריבית, 'שאלות ותשובות תפילה למשה' - על ארח חיים יורה דעה חושן משפט, וכן יש עוד חיבורים שלא הספיק להוציאם לאור העולם.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלכל אחד הזכות והיכולת להיות שותף בכתר תורה.
בכל בניית המשכן, הנזכרים בפרשת תרומה, מצווה התורה בלשון יחיד: 'ועשית', ואילו לגבי ארון הברית כותבת התורה: 'ועשו' - בלשון רבים כמו שכתוב: 'ועשו ארון עצי שיטים'.
והסיבה היא כיון שארון הברית בו מונחים לוחות הברית הראשונים והשניים, והוא רומז לתורה כידוע, ולכן רמז לנו הפסוק: 'ועשו ארון' - בלשון רבים, כולכם תעשו ביחד. הציווי מופנה לכל אחד מישראל.
לכל אחד יש את היכולת והזכות להיות שותף בכתר התורה, שזה לא כמו כתר כהונה ומלכות, הרמוזים בשולחן, שכדי לזכות בהם צריך ירושה. אבל בכתר תורה היכולת לא תלויה בנסיבות חיצוניות יחוס או מעמד וכדומה, אלא הדבר תלוי באדם עצמו בלבד. וזהו המיוחד בלימוד התורה לא חשוב מי אתה ולא חשוב מאיפה אתה ולא מעניין מהו עברך תמיד תוכל להגיע לדרגה גבוהה בלימוד התורה וזה שאמרו כתר תורה מונח ועומד מוכן לכל ישראל כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול.
חכם משה לוי , והאר עיננו בתורתך עמוד 131 בהוצאת כסא רחמים בני ברק שנת תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהציפייה לגאולה מזרזת את בואה.
חשיבותה של הציפייה אינה רק בהיותה קנה מידה לעצמות האמונה, אלא יש לה חשיבות עוצמתית רבה יותר, מלבד מעלתה הנשגבה ושכרה הרב, היא עצמה מזרזת ומקרבת את הגאולה.
כאשר אנו מבקשים ומצפים לגאולה, בכך אנו מזרזים את בואה, ולעומת זאת כאשר עם ישראל לא מצפה לגאולה, הגאולה מתרחקת. ואחת הסיבות שהמשיח מתעכב, מפני שבני אדם לא מצפים לבואו, ולא מרגישים חסרון, בזה שהוא לא נמצא. ולדוגמה מתי יש חשק לאורח לבוא? - כאשר מחכים ומצפים לו, כך גם המשיח כשמצפים לו הוא מתקרב.
חכם משה לוי , ויחד לבנו ביראתך עמוד 86 הוצאת כסא רחמים בני ברק שנת תשע"ג (2013) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה הדלקת נרות שבת לשיטת מרן הבית יוסף.
'צריך לברך קודם שמדליקים נרות שבת: ברוך אתה ה' א-לוהנו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של שבת' - ולא תעשה ההפך שתדליק הנרות ואחר כך תברך, משום שאנו קבלנו הוראות מרן הבית יוסף שהוא מרא דארעא של ישראל, ואסור לנו לזוז מפסקיו.
ולדעתו אישה לא מקבלת שבת בהדלקה ואם כן יכולה לברך ולהדליק, משום שלא קבלה שבת בברכה, אבל אם תדליק ואחר כך תברך, נכנסת לבעיה של עובר לעשייתן, שהרי בכל דבר קודם מברכים ואחר כך עושים את המצווה. כגון אדם שאוכל פרי, קודם מברך ואחר כך אוכל, וכן בכל המצוות, ואם כן גם כאן בנרות שבת, צריך לברך ואחר כך להדליק, ולשיטת מרן לא מקבלת שבת בהדלקה, וגם תוכל לכבות את הגפרור אחר ההדלקה משום שעוד לא קיבלה שבת
חכם משה לוי , מנחת אהבה חלק א' פרק א' סעיף ה' עמ' 23 הוצאת דפוס הכהנים בני ברק שנת תשנ"ב (1992). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מקבל להחמיר שלא לעשות מלאכה לאחר השקיעה בערב שבת.
'צריך להוסיף מחול על הקודש ולפרוש מעשיית מלאכה קודם שבת לפני בין השמשות דהיינו קודם השקיעה ולכן פשט המנהג עתה בכל קהילות ישראל ואין שיעור לתוספת זו מן התורה' -
אף שמבואר בשאלות ותשובות של ה'בית חדש' וכן ב'מגן אברהם', שמנהגם להקל על פי סברת רבנו תם, ועושים מלאכה לפעמים בערב שבת אחר השקיעה, עין שם.
וכן כתב בשאלות ותשובות של רבי יצחק בן אדרת, שנוהגים אצלם להקל לעשות מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, ורק השרידים בעם מחמירים.
מכל מקום עתה פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לפרוש מעשיית מלאכה בערב שבת קודם שקיעת החמה, ואת דעת רבנו תם קבלנו על עצמנו רק להחמיר ולא להקל ובפרט במוצאי שבת וים הכיפורים.
חכם משה לוי , מנוחת אהבה חלק א' פרק ה' סעיף א' עמוד 157הוצאת דפוס הכהנים בני ברק שנת תשנ"ב(1992). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד ההלכה לברך שהחיינו על ראיית חברו, ששמח בראייתו.
'הרואה את חברו לאחר שלושים יום שלא ראהו מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' -
כן נתבאר בגמרא מסכת ברכות דף נח' עמוד ב' אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר 'ברוך שהחיינו', ובתוספות שם אמרו: אומר רבנו יצחק: דווקא אם רואה חברו החביב עליו, ששמח מאוד בראייתו אבל בעניין אחר לא.
והיינו משום ש'ברכת שהחיינו' נתקנה במקום שיש שמחה גדולה, ודווקא בראיית חברו החביב עליו יש שמחה ולכן יברך, אבל אם רואה את חברו הרגיל ולא שמח ממש וכן כתב רבנו אשר ודווקא חברו החביב עליו, ונהנה בראייתו, וכן פסק ה'שולחן ערוך' וכתב: הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.
חכם משה לוי , ספר ברכת ה' פרק ב' סעיף ב' עמוד 68 הוצאת כיסא רחמים בני ברק שנת תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
