חכם מרדכי קורקוס

תר"ן - ז' תמוז תשי"ד      

1 9 5 4 - 1 8 9 0      

חכם מרדכי קורקוס

מקצת שבחו

חכם מרדכי קורקוס נולד לאמו ולאביו חכם אברהם קורקוס בשנת תר"ן (1890) במראכש במרוקו.
בשנת תרס"א (1901) מת עליו אביו והוא גדל על ברכי סבו הצדיק חכם שמואל קורקוס.  
חכם מרדכי קורקוס שימש כראש ישיבה על שם חכם אברהם אזולאי, במראכש, ויצאו מתחת ידיו תלמידי חכמים מופלגים, שהפיצו תורה במקומות רבים ומהם בארצנו הקדושה כרבני ערים ומרביצי תורה.
חכם מרדכי קורקוס שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של החכם משה זריהן, ולאחר פטירת חכם משה זריהן, נתמנה חכם מרדכי קורקוס במקומו כראש אב בית הדין במראכש.
חכם מרדכי קורקוס היה ידוע כפסקן ובקי עצום בהלכות איסור והיתר. הוא היה למדן בקיא בפלפול וסברא בהגיון ישר ובטוב טעם, בהלכה ובאגדה, מוסר, וידע את חכמת הדקדוק על בוריה. נוסף על כולנה, חסידותו ופרישותו בה נהג בטהרה כאחד הקדמונים.
חכם מרדכי קורקוס נאסף לבית עולמו ביום ה' בשבת ז' לחודש תמוז שנת תשי"ד (1954) ונקבר במראכש.
ספרו 'גדולת מרדכי', שיצא לאור בהשתדלות בנו חכם אברהם קורקוס, מחזיק בתוכו שני ספרים. הספר הראשון כולל חידושי תורה על הגמרא כתובות ובבא קמא, ביאורים בהלכות פסח, ומועדים והלכות איסור והיתר וגם כמה שו"תים בהלכה. הספר השני כולל פירוש על איבן עזרא לתורה, דרשות, ודברי מוסר.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שבאהבתך אותה, מחבבת אותך בעיני הכל.
'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו - שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' - שמעלת חן על לומדיה.
גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' - שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. ...
העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.
גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם ברמז מלכות שד"י לומר 'עלינו לשבח' אחרי המילה.
מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:
אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,
ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' - רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.
גדולת מרדכי, עמ' רל"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.
צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.
אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.
אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.
גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד ההפרש בין נשיקת היד או הלחי בתורה מלשון ערבי.
'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' - ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' - היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' - היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה - 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים - 'באסלו' (נשק לו) ידו.
גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר הדלקת החשמל, קודם ערבית במוצאי שבת ע"י נוצרית.
עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת - שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?
כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,
אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.
אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת - מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.
גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).