מקצת שבחו

וזה יהיה כוונת הנוסח שתיקנו הראשונים, זיכרונם לברכה, בתפילה לומר כך: 'אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון'. - והוא שבאו לרמוז לנו זה שאמרנו שעם היות שהוא 'אל מלך יושב על כסא רחמים' וכפי חוק המלכות הוא קודם תחילה לגבות את חובו, שהם העבירות שבין אדם למקום, אפילו כך הוא 'מתנהג בחסידות' והוא ש'מוחל העוונות עמו' - ירצה שהם העבירות שבין אדם לחברו, והוא 'מעביר ראשון ראשון' - וכפל לומר: 'ראשון ראשון' - בא הרמז שמעביר תחילה העבירות שבין אדם לחברו, ואחר-כך העבירות שבין אדם למקום, ומאחר שכן הוא, אנחנו מודים לו באומרנו: 'עושה צדקות עם כל בשר'.

אין הציבור יכולים למחול על כבודם ועל טורחם כמו המלך שמחל על כבודו, שאין כבודו מחול מפני שכבודו תלוי בעם, וכן הציבור אין כבודם תלוי בהם כי אם בשכינה העומדת עמהם באותו הזמן, אף אם לא יהיה קהל גדול, שכל שבעשרה שכינה שורה.
ומזה אתה למד למנהג שנוהגים הראשונים - להמתין בחזרת עמידה עד שסיים בכי טוב העמידה, המרביץ תורה, רב הקהל. אפילו שיש טורח ציבור מפני שרב הקהל יש לו כבוד ציבור, שהוא רב ודיין העיר. ברם, אין שליח ציבור ממתין אפילו לחכם גדול בתורה, אפילו שיהיה גדול בתורה ובשנים מהרב הקהל, שהוא טורח ציבור, והעדר כבוד למרביץ התורה, שיש לו כבוד ציבור, שיהא ממתין עומד ושותק.

כמה גדולה מעלת מצוות הצדקה, ובפרט המצווה הלזו של הלבשת עניים, אשר נהגו לעשות לה מידי שנה בשנה לרבנים ולתלמידיהם, שנותנים הלבשה להמלמדים. ...
'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' - נמצאנו למדים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הלביש לאדם ולאשתו, ולכן נהגו כל בית ישראל בכל אתר ואתר, בימים האלה ובזמן הזה, שהם ימי החורף, שהשעה צריכה לכך לקיים מצווה זו של הלבשת ערומים כדי להלוך אחר מידותיו של הקב"ה.

ואשריהם ישראל, שבכל דור ודור, מצויים הרבה בעלי בתים מיראי ה', שכותבים ספר תורה לשמה לעצמם, ומביאים אותם כל אחד ואחד לקהילת קודשו אשר הוא מתפלל שם בפרסום גדול ברוב עם ובשירות ותשבחות, וברוב המקומות ובכלל בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, שבשבת שמביא הספר תורה לבית הכנסת, נהגו גם כן שדורש הרב ומרביץ תורה בקהל עדתו לכבוד הספר תורה. ונראה לומר טעם פשוט כדי לפרסם העניין, ברוב עם הדרת מלך, מעלת המקיים מצוות כתיבת ספר תורה כדי שממנו יראו וכן יעשו, ונמצא שהדורש גם כן גורם לכתוב ספרים הרבה.

'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה' - והיינו כמו שכתוב: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. ועיקר הכבוד, אשר יעשה הבן אחרי מותו הוא לילך בדרך הטובה והישרה, שעל ידי זה יהיו שמחים שם בקבר, שזהו הכבוד האמיתי. ואמר 'למען יאריכון ימיך' - לבשר לו להבן, שמכל מקום, 'יאריכון ימיך' - שיהיה לך ימים טובים ואתה שמח בקבר - שכאשר עשית, כן יעשה לך וזהו שכתוב: 'על האדמה' - רמז על הקבר.

מה שנהגו ישראל הקדושים לחלק החיטים לעניים לצורך הפסח, בא הרמז 'זכר ליציאת מצרים' - שמצווה גוררת מצווה, שעל ידי מצוות הצדקה בחילוק החיטים לצורך פסח, המה באים לזכור מיציאת מצרים, שירדו במניין ועלו במניין. ושם רמז למה שכתבו רז"ל: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
וגם אמרו: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' ומשום כך נהגו לחלק חיטים לעניים לצורך פסח - לרמוז שעל ידי הצדקה שעושים ישראל בימים האלה ובזה הזמן, הם מקרבין את הגאולה שבניסן נגאלו. והוא מנהג נכון ומנהגם של ישראל תורה היא.