מקצת שבחו

לכאורה נראה שהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים שהזן את חברו סתם, לאו לשם מתנה, נתכוון אלא בתורת הלוואה. וכן כתבו משם רבנו אפרים זה לשונו: שאם אחד אמר לחברו: בא ואכול עמי ואכל עמו, ואחר כך תבעו לחברו שישלם לו, שחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה שאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה, אפילו כך כיוון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ...
מכל מקום יכול לטעון לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי, ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר, ואף-על-פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים, שהניח להם אביהם פרה שאולה, טבחוה ואכלוה. - משלמים דמי בשר בזול, משום שאם היו יודעים שאינה שלהם לא היו אוכלים אותה. ...
אבל ראיתי למרן הבית יוסף ... שהרי"ף גם כן לא אמר, אלא ביתום עני, אבל באדם אחר שפרנסו, אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר, חייב לשלם, אם חברו תובעו עד כאן דבריו.

ראובן שהקדיש נכסיו, והנה אלמנתו תובעת כתובתה, וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעלה הנזכר, יען לא נמצאו לו נכסים אחרים, יורנו המורה לצדקה, אם הדין עמה מאחר שמפורש בכתובתה ששיעבד לה מקרקעין ואגבן מטלטלין, או שמא אין כוח בידה להוציא מן ההקדש. ...
טובים וחמורים דברי סופרים אשר כוח בהם להפקיע ממונים, ואף בספק שיהיה בתקנתם, ראוי שלא להוציא מיד המוחזק, אבל תקנת בני העיר דרך התגרים, שמתקנים איזה עניינים בטיב משא ומתן לפי ראות עיניהם, דור דור ומנהיגיו, כנדון שלנו, שנהגו שלא לטרוף ממטלטלין המשועבדים, מפני תיקון העולם, שלא יפסידו בני אדם, בכגון זה וודאי שאין כוח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם, שעיקר הדין אינו אלא מנהג בעלמא. ... על כן בהצטרפות כל אלו הטעמים ותירוצים שכתבתי, נראה שיש ליפות כוח האלמנה, שיגבו לה סכום כתובתה ממעות ההקדש שהקדיש בעלה.

ראובן התנדב סך מעות להקדש תלמוד תורה באופן זה, דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה תלמידי חכמים שילמדו בישיבה בקבע, ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית, וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה תלמידי חכמים, ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן לתלמידי חכמים, וכשבקש העשרה תלמידי חכמים לקובעם בישיבתו, לא מצא בכפר עשרה תלמידי חכמים, שילמדו בקבע, ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה תלמידי החכמים ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד, שילמד תינוקות של בית רבן, יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז, ואין בו עוון אשר חטא ויהי שכרו כפול מן השמים. ...
שמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריווח לתלמיד חכם אחד שילמד לתלמידים הרי הוא קיים, בפרט שיש יותר מעלה בזה שילמד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים, ממה שילמדו עשרה תלמידי חכמים, שעה אחת, או חצי היום.

אם נדר סתם מתנה לעני, אם מת העני, הנודר צריך ליתן ליורשיו, משום שכבר זכה בו העני באמירה שאמר. ... כיון שאין העני זכה באותו ממון עדיין זכיה גמורה, היאך יורשיו ירשו מכוח המת, אלא נראה שסובר שכל הנודר מתנה לעני, זכה בו העני מיד באמירה, שאמירתו לעני כאמירתו לגבוה.

ראובן, תושב חוץ-לארץ, גמר בדעתו לעלות לארץ-ישראל ולדור שם, ואחר שמכר כל אשר לו, ויהין לשים בדרך פעמיו, בתו הקטנה, אשר היתה נשואה, בראותה כי אביה ואמה מתפרדים מאצלה, מתוך צערה, אשר היתה לה חלתה, ובראותו ראובן כי, חס ושלום, היה חשש סכנה, שמא תמות בתו, אם תעזוב את אביה ואת אמה, הניח את אשתו אצל בתה, ועלה לארץ-ישראל לזיירא, להשתטח על קברי אבות, ועתה שואל להתיר את שבועתו או את נדרו. ...
נראה שבנידון שלנו גם אף-על-פי שנאנס, ולא עלה בשעה שנדר, צריך לעלות כשיוכל.

מי שנוהג שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז - הרי זה נדר, ומכל מקום אם נזדמנה לו סעודה של מצווה - מותר לאכול, שאין זה נדר ממש, אלא נחשב כמו קבלת תענית. ויהיה כמו האומר: אעשה מצווה זו, שהוא חייב לעשותו - משורת הדין.
מכל מקום של מצווה - מותר, שאין הנדר של מצווה חל על דבר מצווה.