מקצת שבחו

'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום' - רצה לומר: ה' נתן לעמו את התורה שנקראת 'עוז', ובה כתוב כל המצוות כדי לקיימם האדם, ולזכות בהם בעולם הבא.
ואם תאמר: והרי עדיין אינו זוכה לעולם הבא, כיוון שיש מצוות שאין ביכולת האדם לקיימן, ואינו זוכה אלא בקיום כולם? - לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' - שיהיה שלום ביניהם, ואז הם נחשבים כגוף אחד, ומה שקיים זה נחשב כאילו קיים זה.

'ויאמר משה אליהם איש אל יותיר ממנו עד בוקר' -
על ידי האחדות, שכל אחד אוהב את חברו כנפשו, ומשתתף בצער חברו, אז מרבה בצדקה לפרנס את העניים, שאינו סובל צער העניים, והרי הם כבני ביתו ממש, ומכיוון שמחזיקים במידת בצדקה אז אין מידת הדין מוצאת מקום לקטרג, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים.
כשהיה צער בעולם: 'ויאמר משה' - הוא המוכיח להם לישראל כדי לבטל מידת הדין, 'איש' - דהיינו שיחזיקו במידת האחדות, שכל ישראל נחשבים רק איש אחד, גם 'אל יותיר ממנו' - קרא ממונו או 'ממנו' - אותיות ממון, רצה לומר: אל ישאיר ממונו אצלו, רק שירבה בצדקה לפרנס העניים, והרי הם נחשבים כבני ביתו. כיוון שהם מחזיקים במידת האחדות ועל ידי זה: 'עד' - שהוא לשון חושך מלשון עדויי חשוכא (בארמית להסיר החושך) - דהיינו שיושבים בצרות, שנחשבים שיושבים בחושך - אז יהיה בוקר, שעל ידי צדקה ואחדות מבטל כל גזרות רעות ויאיר עינינו בגאולה.

'בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס' - אם ירצה אדם, שה' יתברך בונה ירושלים, אז ישתדל, ש'נדחי ישראל' - דהיינו: הרשעים, שנדחו לצד האחר - יכניס אותם לקדושה על יד התוכחה.

'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' - שעיקר החינוך הוא בהיותו נער, ולכן חובה על האב להשגיח בעין פקוחה על בניו בהיותם קטנים, שלא יאכלו בלא נטילת ידיים ובלא ברכה, וכן ירגיל אותם לברך ברכת המזון, ואף על פי שהם עדיין קטנים ופטורים מכל זה, מכל מקום על ידי ההרגל בנערותו, יהיו לו הדברים האלו הם טבע, וכשיגדל ויהיה בר חיוב, יהיה זהיר בכל הדברים האלו, וזה שנאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - לעולם הבא, 'לשמור כדבריך' - בזמן שבנערותו ישמור כל המצוות 'כדבריך' - כאילו הוא מחוייב בהם, ואז לא יתרשל בעבודת הבורא כשיגדל.

שהנה הנשים אין להם משל עצמם, רק מעט מצוות, ועיקר זכייתם מצד שהם גורמים לבעליהן, שיוכלו ללמוד ולקיים המצוות, וגם מצד בניהם המוליכות אותם לבית הספר ללמוד תורה.
ובזה אפשר להבין הטעם המנהג שהחתן בשבת שאחר החתונה הנקראת 'שבת אברהם זקן', עולה החתן לספר תורה, ומניח הספר תורה בחיקו, כי כיוון שזיכהו ה' יתברך לאישה, אז מניח ספר תורה בחיקו ומגביהו, שעתה הוא יוכל להדבק בתורה בלי שום מעצור כלל. ויהא עושה כן ביום השבת, ולא ביום ה' שאחרי החתונה, משום שבימי החול טרוד לבקש מזונות, ועיקר לימוד התורה בשבת.

'בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - אפשר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שיש ב' טעמים במה שזכינו אנחנו בתורה ולא המלאכים, הגם שהם בעלי קרבה, ומהדין שייכת להם.
האחד - משום שהמלאכים אין להם כי אם תלמוד גדול בישיבה של מעלה. והמעשה גדול יותר מתלמוד תורה, ואם כן מכאן שאין אנו גורסים: עדיפים מלאכי השרת, משום שהצדיקים יש להם מעשה, וגדול המעשה יותר מתלמוד תורה. ... לזה אמר: 'ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - שרמוזים לסוד ולפשט, והמלאכים לא שייך בהם - רק הסוד, ולכן זכינו אנחנו בתורה מטעם השני.

'כל המחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה' - והמון העם חושבים כי העניין הזה, אינו נמצא ביניהם בזה העולם, כי לא דיו שחוטא, אלא שמחטיא אחרים, ודווקא ירבעם בן נבט וחבריו, שהחטיאו אחרים בעבודה זרה. אבל באמת כאשר דקדק מעט בדבר, תמצא שכל אחד, בעוונותינו הרבים, בגדר עוון זה שמחטיא את הרבים, ומתחיל אני בעצמי. ...
כללו של דבר: אין אדם נמלט מעוון זה, כי פחות שבפחותים, כאשר יחטא, ילמדו ממנו משרתיו ואשתו ובני ביתו, והרי זה מחטיא את הרבים, וקשה מאוד בעוונותינו הרבים תשובתם.