חכם עזיזי דעי

תרע"ב - ט"ו אדר תשנ"ט      

1 9 9 9 - 1 9 1 1      

חכם עזיזי דעי

מקצת שבחו

חכם עזיזי דעי נולד לאימו ולאביו בשנת תרע"ב (1911) בג'רבה שבתוניס.
מקטנותו למד בתלמוד תורה, ובבגרותו למד בישיבת 'אור התורה' שבעיר מדנין. בשנת תרפ"ח (1928) הוסמך לשוחט על יד חכם חומאני עלוש, ובשנת תרצ"ד (1934) הוסמך לרבנות על ידי חכם משה סגרון.
בשנת תרצ"ה (1935) חכם עזיזי דעי נשא לאישה את מרת אסתר, ונולדו להם בנים ובנות. הוא שימש כרב בג'רבה, ולאחר מכן כרב קהילת חג'אב אלעווין במשך שנים רבות. 
בשנת תש"ב (1942), בזמן מלחמת העולם השנייה, עם תפיסת גרמניה הנאצית את השלטון בתוניס באופן ישיר, חכם עזיזי דעי וכל יהודי קהילתו ברחו למקום מסתור בהרים. במנוסה זו אבדו  כל חידושיו על התורה.
בשנת תש"ז (1947) חכם עזיזי דעי עזב את מקום מושבו ועבר לטוניס, משם הפליג עם משפחתו לצרפת, שם שהו כשנתיים במחנה עולים, עד עלייתם ארצה באניית מעפילים. בשנת תש"י (1950) זכה והגיע לארץ ישראל.
חכם עזיזי דעי היה מראשוני היישוב חצור הגלילית, והתמנה לרבה עוד בהליכי הקמתה. בשנת תשי"ג (1953) שימש גם כראש הועד המקומי, עד הקמת המועצה הראשונה. הוא שימש את הציבור שנים רבות כרב העיר עד שנת תשנ"ו (1996). היה אהוב ומוערך, היה ידוע כאיש חסד ואמת, מכבד את הבריות, אוהבן ומקרבן לתורה.
חכם עזיזי דעי נפטר ביום ט"ו אדר תשנ"ט (1999) ונטמן בבית העלמין בחצור.
חכם עזיזי דעי הוציא לאור את חידושיו בספר 'דעה והשכל' - חידושים על התורה ועל התלמוד.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהתורה במרכז שבע החוכמות, והיא צריכה אורם עליה.
'נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי' - כשאני עוסק במדעים ובנתיבות החכמה והטבע, קודם כל שם לרגלי במרכז נר - דבריך דהיינו: נר התורה, ואז הוא יאיר לי את האור לנתיבתי - לכל החוכמות והטבע שאני רוצה ללמוד ולעסוק.
וכן יובן בזה כוונת הכתוב: 'ראיתי הנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה' - והיינו הכוונה: 'מנורת זהב כולה' - היא התורה, שיקרה היא מפנינים והיא זהב טהור כולה, 'וגולה על ראשה' - כאמור שהיא גולת הכותרת בראש, ובמרכז לכל שבע החוכמות, ואז היא תאיר לי על 'שבעה נרותיה עליה' - ואוכל ללמוד בכל שבעת הנרות החכמות וכן התורה בעצמה, בכדי להבין אותה יפה היא צריכה שבעה נרותיה עליה.
דעה והשכל, עמ' כ"ה, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לא לדקדק אחר העני לראות הסיבה שבשבילה הוא עני.
'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - וזהו אתה בן אדם, אם בא אליך עני להלוות ממך כסף או לתת לו צדקה 'את העני עמך' - כלומר אתה צריך להסתכל ולראות רק שהוא עני עמך, 'ולא תהיה לו כנושה' - רצה לומר: תראה את הנושא הסיבה שבשבילה הוא עני, דהיינו שהוא עצל, ולכן יפתך ליבך שלא לתת לו. ולכן לא תראה את הסיבה, אלא 'העני עמך' - שעכשיו הוא עני, ולכן כתוב: 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - שתראה את הסיבה ואתה מדקדק עליו, למה הוא ככה איש עצל ולא הולך לעבוד, ש'בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - מכיוון שאתה לא מדקדק עליו, גם ה' יתברך לא מדקדק אחריך, אם אתה גם כן ראוי לתת לך ברכה.
דעה והשכל, עמ' קנ"ח, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד זכותו של יעקב עומדת לעם ישראל עד סוף הגלות.
'זכר לעולם בריתו, דבר ציווה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחוק, ישראל ברית עולם' - וזהו תמיד ה' יתברך זוכר את זכות האבות, אבל לאברהם זכות מוגבלת ונתן רמז ומשל, כלומר עד 'אלף דור', זו משל כאשר אמר הזכות זו שאני זוכר היא עד זמן מוגבל אבל 'ויעמידה ליעקב' - עד סוף הגלות בלי הגבלה, וזכות יעקב לא תמה בכלל.
דעה והשכל, עמ' קי"א, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד רמז שערות השיבה הלבנות לעשות הטוב והישר.
אדם בעת בחרותו סובב והולך בדרך ליבו, ונמשך אחרי תענוגי והבלי העולם הזה, ואת פועל ה' לא הביט, עת שחננה על נפשו, ולחוס על כבוד קונו, ולשוב מדרכו הרעה, ללכת בדרכי טובים ואורחות צדיקים ישמור. אמנם, כשיראה האדם לעת זקנתו כי שיבה זרוקה בו, וקרב קיצו כדרך כל הארץ, בוודאי שישוב אל ליבו לשוב בתשובה, להכין צידה לדרכו הארוכה.
ובזה רמזו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו' - תבן לשון תבונה, שלא ניתן לעבדיך. תבונה והשכל לסור מדרכי העבירה, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ורק 'הלבנים' אומרים לנו 'עשו' - שיערות השיבה הלבנים רומזים לנו לעשות הטוב והישר ולשוב בתשובה.
דעה והשכל, עמ' קט"ו, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהשבת עושה שלום בין הגוף והנשמה.
הטעם שאנו אומרים בשבת זה לזה 'שבת שלום', כתבו חכמינו זיכרונם לברכה, משום שהנשמה והגוף הם מתנגדים זה לזה כי הנשמה לא תחפוץ בשום אכילה ושתייה או בשום תענוג מהבלי העולם הזה, רק בדברים רוחניים, תלמוד תורה ומצוות ומעשים טובים. והגוף הוא להפך להוט אחר המאכלות והמשתאות והתענוגים למיניהם בראיה ושמיעה ודברים שמשעשעים את הגוף. ועל כן בכל ימות השנה הם מריבים זה עם זה, שיום שיש בו אכילה ושתייה ותענוג הגוף מתענג, והנשמה מצטערת, וביום שיש שבו תענית ולמוד התורה, הנשמה מתענגת והגוף מצטער, מה שאין כן ביום השבת שאכילתה וכל תענוגיה הם קודש ובזה גם הנשמה יש לה נחת רוח, ושניהם הגוף והנשמה הם בשמחה ובשלום, על כן קראו ליום ההוא 'שבת שלום' לאמור שלום הוא בין הגוף לנשמה.
דעה והשכל, עמ' רל"ה, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד עוז רוח העם, שעלו בליבי ניצי החרות, הפדות והשחרור.
עמים שונים כשהגיעו בתקופות שונות לידי משבר, לידי הרס וחרבן לאומי נפלו לזרועות הייאוש, ונעלמו מאופק החיים, וזכרם ללא ייסוף עוד, אולם עם ישראל ידע לשמור על עוז רוחו, ואף בימי רעה ומצוקה חורבן ושמד, עלו בליבו ניצי החרות, הפדות, והשחרור, ובימי חושך וצלמוות קווה והאמין, ולפיד הגאולה האיר את חייו, ונסך בו עוז ותעצומות, לקיים חייו העצמאים בלי רתת ופחד.
דעה והשכל, עמ' רס"ד, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).