חכם אליהו חמווי

ת"ר - א' תשרי תרע"ו      

1 9 1 5 - 1 8 3 9      

חכם אליהו חמווי

מקצת שבחו

חכם אליהו חמווי נולד לאמו שרה ולאביו חכם עזרא סביבות שנת ת"ר (1839) בארם צובא  שבסוריה. 
הוא התייתם מאביו וזכה ללמוד תורה מתוך עוני ומחסור רב. את עיקר תורתו למד מפי חכם מרדכי עבאדי.
בשנת תרי"ט (1859) חכם אליהו חמווי נשא לאישה את מרת גרז, בתו של חכם יצחק סוויד. עקב דוחק הפרנסה, חכם אליהו חמווי עבר יחד עם משפחתו לעיר קלז, ושם שימש ועסק בהוראה. בשנת תרל"ט (1879) החל לשמש כדיין בבית הדין בארם צובא, ובהמשך כאב בית הדין.
חכם אליהו חמווי נפטר ביום א' תשרי תרע"ו (1915) ונטמן בסוריה.
חכם אליהו חמווי השאיר אחריו חידושים רבים, חלקם עדיין בכתב יד. מבין חיבוריו: 'פה אליהו' - חידושים על התורה ודרושים, 'שיר מזמור' - על תהילים, 'בן יין' - הלכות ושו"ת.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהעשיר נותן בעין יפה, אין העני נותן בו עין הרע.
'והיה מעשה הצדקה שלום' - כי על ידי הצדקה יהיה שלום בין העשיר והעני. ועוד בה: שאין העני נותן בעשיר עין הרע, כי על ידי שהעשיר מספק צורכי העני, שמח העני בהצלחת העשיר בכדי שייתן לו בעין יפה, לא כן אם העשיר מעלים עיניו מן הצדקה ונשמט ממנו, אזי העני, מרוב צערו, נותן העשיר עין רעה, ונחסר ממונו או שנפסד או שבאים האומות ונוטלים ממנו. ...
וזהו כוונת הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שאין העני נותן עין רעה בממון העשיר, ועוד יהיה בה שלום לעשיר מן המלכות שאין פוגעים בממונו.
פה אליהו, חלק ב', עמ' 103 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלימוד התורה יהיה כדי לעשות משפט ואהבת חסד.
'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד.' - רצה לומר: אתה בן אדם, תדע לך 'מה טוב' - היא התורה, שכתוב: 'כי לקח טוב'. 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט' - הכוונה: שלימוד התורה יהיה כדי לידע ולהבין ולעשות משפט, כי לא המדרש הוא העיקר, הרי תורה ודין ואהבת חסד זו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידי האהבה יהיה עושה צדקה להחיות נפשות עניים.
פה אליהו, חלק ב', עמ' 2 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד הכבוד הגדול שעושים אומות העולם בבית תפילתם.
שאומות העולם עושים כבוד גדול בבית תפילותם, שאין מדברים שם שום דיבור, מעת שנכנסים עד שיוצאים, ועומדים שם ביראה ובקול דממה דקה. כידוע מאותו מעשה ששאל המלך לחכם: למה ישראל מדברים בבית הכנסת ומזלזלים בקדושתה, ואומות העולם זהירים הרבה בדיבור ואין מרימים קול כלל, והשיב לו החכם: שהכול הוא אחד - רצה לומר: שהיצר מייפה להם השקר - לכן נזהרים, ואם נבוא להעריך מעשיהם בדבר זה נגד מעשה ישראל, אזי יתחייבו ישראל, חס וחלילה.
וזהו כוונת המדרש: 'ה ילחם לכם, ואתם תחרישון' - רוצה לומר: שתחרישון בבית הכנסת ובית המדרש, מלדבר שם שום דיבור של חול, ועל ידי זה ה' נלחם בעדכם, ומציל אתכם מקטרוג השטן.
פה אליהו, חלק א', עמ' 72, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא המנהג לתלוש עשבים כשחוזרים מבית הקברות.
כשחוזרים מבית הקברות תולשים עשבים, על שם: 'זכור כי עפר אנחנו' - גם הוא רמז לתחייה על שם: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ', ורוחצים ידיהם, ואין לרחוץ אלא בכלי, ואין ליטול הכלי מידי מי שרחץ, אלא נוטלו מהארץ.
פה אליהו, חלק א', עמ' 199, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאם אהבה בנינו, הקב"ה משרה שכינתו לבנות המקדש.
עוד יש לומר בכוונת הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה' - על פי הכתוב שחורבן בית המקדש בעוון שנאת חינם, ואם כן יהיה אהבה ביננו, בוודאי הגמור, שיבנה בית המקדש, וזה שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' - בזה 'אני ה' - משרה שכינתי בינכם.
פה אליהו, חלק א', עמ' 15, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכבנים לישראל יעשו כמעשהו להיות ותרנים על העניים.
ותרופה לזה לבטל עצת היצר, שיזכור שאנחנו בנים לישראל, שהוא יעקב אבינו, עליו השלום, שבעניינים השייכים לעולם הזה הוא מדקדק ואינו מפזר, וכמו שמצינו שחזר על פכים קטנים, שחביב עליו ממונו, ועם כל זה בצדקה היה ותרן גדול וכמו שאמר: 'עשר אעשרנו לך.' ... ובכן כמעשה אבות יעשו בנים, אנחנו בניו לעשות כמעשהו, שבדברים הצריכים לצרכי ביתו אכילה ושתייה, יהא ממונו חביב עליו שלא לפזר, ודברים השייכים לענייני העולם הבא, צריך להיות ותרן ורחמן על העניים.
פה אליהו, חלק א', עמ' 94 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שישראל אוהבים זה לזה אין יצר הרע שולט בהם.
ידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שבזמן שישראל הם בחיבור אחד ואוהבים זה לזה, הגם שהם עבדים לעצבים לעבודה זרה, אף על פי כן הנח לו, ובזמן שיש ביניהם מריבה, הם בפירוד ושונאים זה לזה, אזי הם נופלים. וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא חרבה ירושלים, אלא בעוון שנאת חינם', כידוע, והטעם שאין שום אחד שומע לתוכחות מוסר, מרוב שנאתם זה לזה, ויצא מהם כמה תקלות, כנראה בחוש בעוונותינו הרבים בדור הזה, שאין הקטנים נשמעים לגדולים, על זה נאמר: אשרי הגדולים שנשמעים לקטנים.
וכשקלל לנחש אמר לו: 'הוא ישופך ראש' - רצה לומר: כשהם כולם בחיבור אחד, בעצם הראש, שהם שני עצמות מחוברים ודבוקים יחד, והם באחדות אחד ואוהבים זה לזה, ונקראים: 'גוי אחד בארץ', אזי שולטים על הנחש הוא יצר הרע, אבל הנחש 'תשופנו עקב' - רצה לומר: כשהם דומים לרגל האדם שכל רגל נפרד מחברו, ואינם מחוברים כמו עצמות הראש, אזי הנחש הוא יצר הרע שולט עליהם,
וזה שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - רצה לומר: שתלמדו מה' יתברך, שהוא אחד ואין לו שני, בלי פירוד, וכל העולמות העליונים והספירות קשורים וצמודים יחד. ונקראים בשם עולם הבא, כן אתם בני ישראל שנקראים 'גוי אחד בארץ', 'ואהבת לרעך כמוך' - כאילו אתם כולכם גוף אחד.
פה אליהו, חלק א', עמ' 14-15, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)