מקצת שבחו

קהל שרוצים לתקן שהעניים לא יחזרו על הפתחים, ושיתנו להם מקופה של צדקה. אם צריך לעשות כך? - נראה פשוט שאינם יכולים לעשות כן, שמלבד שבזה מונעים את הרבים לעשות מצווה שהרי יש כמה בעלי בתים, שאין לאל ידם להיות מכת הנותנים לקופה של צדקה ומקיימים מצוות הצדקה כשהעני מחזר על פתחיהם, נותנים לו כפי השגת ידם, פרוטה או פרוסת לחם, ואם אתה אומר שהעניים לא יחזרו על הפתחים, נמצאת מונע את אלו מלעשות מצוות הצדקה. ...
כלפי מה שאומרים העשירים שיחזרו על הפתחים, וכוונת העשירים בזה, שלא תהיה פרנסת העניים לפי ממון, אלא יחזרו על הפתחים ובזה יהיו העשירים והבינוניים שווים בפרנסת העניים, והבינוניים אומרים שתהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון, שהעשיר יתן לפי עושרו והבינוני לפי ממונו. ... הדין עם הבינוניים, מפני שמצוות הצדקה היא לפי ממון. ...
ואחר שיתקנו שייתן כל אחד לפי ממונו, אם אחר כך יחזרו העניים על הפתחים, הנותן לפי ברכתו ראוי יותר לברכה. שהרי אין עשירות בכיס של הקהל ליתן להם די מחסורם. ...
ואף שכתב הרמב"ם ופסקו בשולחן ערוך שהמעלה היותר גדולה היא שהנותן לא ידע למי נותן, וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ... מעולם לא עלה על דעתם, חס ושלום, שהעני לא יחזר על הפתחים, וזה פשוט וברור שאין נכון לעשות כן, אלא תהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון כפי הדין, ויניחו אותם לחזור על הפתחים אם ירצו לחזור ומי שרוצה ליתן להם יתן.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים' - שמי שנהנה משל אחרים, יש בו שניים לרעה: שצריך ליתן חלק למחזיק כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה; ועוד שנראה כעושה דברי תורה קרדום, וכדעת הרמב"ם זיכרונו לברכה. ויש בו אחד לטובה: שלא טרוד במזונותיו, ועוסק בתורה כל היום.
והנהנה מיגיעו - יש בו שניים לטובה: שכל חלקו וכל עמלו יהיו לו לבדו ואין לזרים אתו; ועוד, שאינו עושה דברי תורה קרדום. ויש בו דבר אחד לרעה: שעל ידי שטרוד להביא טרף לביתו על כן מתבטל מלימודו. ובזה יתבאר כוונת המאמר: שזה 'הירא שמים' - ירא לנפשו ליהנות מיגיע כפיו שמא יתבטל מלימודו ונהנה משל אחרים, ... גם משום שצריך לחלוק עם המחזיק, לא אכפת לו, שיותר חמור לגביו החשש שמא יתבטל מלימודו, ולזה הווה עולה הדעת לומר שזה גדול מהנהנה מיגיעו, ולכן בא בעל המאמר להורות שהאמת הוא שהנהנה מיגיעו יותר גדול, משום שיש בו שניים לטובה.

'אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.' - ונראה לפרש בדרך פשוט, שמילת 'תוך' - היינו: חצי ההלכה. ורצה לומר: שכשיפטר מחברו, לא יאמר לו המסקנה, שבזה אינו מוכרח שיזכור אותו, אבל כשאומר לו חצי ההלכה מתוך כך זוכרהו. וזהו שאמרו: 'דבר הלכה' - שרצה לומר: מתוך השקלא והטריא של ההלכה, ולא אמרו מתוך הלכה.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאם היה משה רבינו עליו השלום נכנס לארץ לא היה נחרב. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שכשחטאו ישראל שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, דהיינו חורבן הבית. והנה שתיים אלו הם מנגדים זה לזה, שאם משה היה נכנס לארץ לא היה נחרב, ומוכרח שכשיחטאו ישראל, על מי ישפוך הקדוש ברוך הוא חמתו, כי אם על ישראל עוברי רצונו, חס ושלום. ואם הקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עצים ואבנים, שהוא חורבן בית המקדש, מוכרח שמשה רבנו, עליו השלום, לא יכנס לארץ, שאם היה נכנס לא יחרב. ...
אם כן בהכרח גמור שתבטל 'אעברה נא', שאם תכנס לארץ - לא יחרב, ומוכרח לשפוך חמתו על שונאי ישאל, והרי כוונתך להצילם בשאלת 'סלח נא', ואם תאמר ש'אעברה נא' אתה מבקש ואין כוונתך להציל את ישראל. אם כן בטל 'סלח נא'. והוא פשוט.

'בקש שלום ורדפהו' - אם ראובן חטא לשמעון, הדין נותן שראובן ילך אצל שמעון לבקש מחילה, ועל ידי זה יהיו בשלום, והיינו 'בקש שלום ורדפהו'.
אבל שמעון אינו צריך לילך אצל ראובן ולומר לו: אף על פי שאתה עשית עמדי מעשים אשר לא יעשו, עם כל זה הנה באתי אליך כדי לומר לך, שאני מוחל לך מחילה גמורה. ואף על פי שמן הדין אינו צריך לעשות כן, כיוון שהוא לא חטא לראובן, מכל מקום מפני שכתוב: 'בקש שלום' ראוי הוא שיעשה כן.

לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? - אצל אברהם? - שאמרת לו: 'ידוע תדע' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק? - שבירך את עשו: 'והיה כאשר תריד' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב? - שאמרת לו: 'אנוכי ארד עמך מצרימה' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך? עכשיו יאמר ה'. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי - 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. - שמא הטעם שלא ביקש יעקב רחמים על גלות מצרים מפני שראה שאברהם לא ביקש רחמים על זה, לכן לא רצה לבטל מה שעשה אברהם שבחר בגלות ... ורצה לומר: שמכל מקום היה לו לבקש רחמים על שאר גלויות.