מקצת שבחו
חכם אברהם אלקלעי נולד לאמו ולאביו חכם שמואל בסביבות שנת תק"ט (1749) בסלוניקי שביוון.
למד תורה מפי חכם יוסף אבן יעיש, ובשנת תק"מ (1780), עבר לעיר דובניצה, שבבולגריה, שם שימש דיין ומורה הוראה. אחרי פטירת רבה של העיר, חכם אברהם סיד, נתמנה לרבה של העיר.
בשנת תק"ע (1810) חכם אברהם אלקלעי זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיר צפת.
חכם אברהם אלקלעי נפטר ביום ו' אדר תקע"א (1811), ונקבר בצפת.
חיבוריו כוללים את 'זכור לאברהם' - קיצור פסקי הלכות לפי הא"ב; 'חסד לאברהם' - שאלות ותשובות; 'דרושים לשבתות השנה' - עדיין בכתב-יד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד למתפלל שחרית, והציבור במוסף, שיזכיר הטל כמותם.
מי שאחר לבוא לבית הכנסת ביום שמיני עצרת עד אחר שכבר התפללו הציבור מוסף, אם אחר כך, כשמתפלל זה האיש תפילת שחרית, צריך להכיר הגשם גם בתפילת שחרית כיוון שכבר הכריזו הציבור הגשם, או שמא כיוון שהציבור לא הזכירו בתפילת שחרית, גם הוא צריך לעשות כן, שלא להזכיר בתפילת שחרית אלא בתפילת מוסף. וכמו כן ייפול הספק ביום ראשון של פסח. ...
העולה מהמקובץ שבין בפסח בין בשמיני עצרת הדין שווה, שאם אחר איזה יחיד לבוא לבית הכנסת עד אחר שהתפללו הציבור מוסף צריך להכיר בתפילת שחרית כמו שהזכירו הציבור במוסף, דהיינו בפסח להזכיר טל ובשמיני עצרת להזכיר גשם.
העולה מהמקובץ שבין בפסח בין בשמיני עצרת הדין שווה, שאם אחר איזה יחיד לבוא לבית הכנסת עד אחר שהתפללו הציבור מוסף צריך להכיר בתפילת שחרית כמו שהזכירו הציבור במוסף, דהיינו בפסח להזכיר טל ובשמיני עצרת להזכיר גשם.
חכם אברהם אלקלעי, חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף א' עמ' א' – דף ג' עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מתיר לעניים לתת לגוי שימכור בקיצוץ בלי אזכרת המועד.
קצת בני אדם עניים יש, שכל משאם ומתנם הוא בעורות בהמה שמוכרים לערלים, וקוראים אותם 'אראש'. ובבוא יום טוב, כגון פסח וסוכות, יש מהם שמקודם המועד מניחים קצת מעורות אלו באיזה חנות גוי, שימכרו אותם בשבת ויום טוב, או בחול המועד. ושאל ממני אם יפה עושים, שהרי אסור לסחור בחול המועד וכמובן שלא בשבת, והשאלה היא האם הגויים יכולים לסחור בעורות במקומם ולהעביר להם את הכסף. הם עניים ויש להם צורך בזה. ...
אך זחלתי ואירא להתיר בפומבי בפני עם הארץ, שלא יודעים להבחין בין דין לדין, ומדמים דבר לדבר, ויבואו להתיר אף בלתי קצוץ, וגם להזכיר יום שבת ויום טוב בפה מלא ברוב הימים, שהם שוכחים, ולא יזכרו, ולא יעלו על לב שאין היתר, רק בלא הזכרת שם שבת ויום טוב,
ברם כשבאים לשאול כשאירע יום השוק בחול המועד, ורוצים לתת איזה דבר לגוי שימכור, אז וודאי שיש להתיר בשופי בקיצוץ, ובלי הזכרת חול המועד, אפילו לעם הארץ, ואין לחוש לשום דבר, שמן העיקר, אמירה לגוי מקודם השבת הם אמרו, שהוא חידוש, ובחושן המשפט לא מצינו שזה אסור, ואפשר שמן הדין יהיה מותר ליתן לגוי, מקודם המועד למכור בחול המועד, אף שיאמר לו בפירוש שימכרהו בחול המועד, שבשבת מצינו לא בחול המועד, ואף שאין זה ברור, מכל מקום, לגזור שלא יתנו כדינו בקיצוץ ובלי הזכרת חול המועד, מחשש שמא יאמרו לגוי בפירוש שימכרנה בחול המועד כל זה ודאי שאין להחמיר, שאפילו תאמר שיבואו להזכיר חול המועד מי יאמר לנו שאסור.
אך זחלתי ואירא להתיר בפומבי בפני עם הארץ, שלא יודעים להבחין בין דין לדין, ומדמים דבר לדבר, ויבואו להתיר אף בלתי קצוץ, וגם להזכיר יום שבת ויום טוב בפה מלא ברוב הימים, שהם שוכחים, ולא יזכרו, ולא יעלו על לב שאין היתר, רק בלא הזכרת שם שבת ויום טוב,
ברם כשבאים לשאול כשאירע יום השוק בחול המועד, ורוצים לתת איזה דבר לגוי שימכור, אז וודאי שיש להתיר בשופי בקיצוץ, ובלי הזכרת חול המועד, אפילו לעם הארץ, ואין לחוש לשום דבר, שמן העיקר, אמירה לגוי מקודם השבת הם אמרו, שהוא חידוש, ובחושן המשפט לא מצינו שזה אסור, ואפשר שמן הדין יהיה מותר ליתן לגוי, מקודם המועד למכור בחול המועד, אף שיאמר לו בפירוש שימכרהו בחול המועד, שבשבת מצינו לא בחול המועד, ואף שאין זה ברור, מכל מקום, לגזור שלא יתנו כדינו בקיצוץ ובלי הזכרת חול המועד, מחשש שמא יאמרו לגוי בפירוש שימכרנה בחול המועד כל זה ודאי שאין להחמיר, שאפילו תאמר שיבואו להזכיר חול המועד מי יאמר לנו שאסור.
חכם אברהם אלקלעי, חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן ט', דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף כ"ב עמ' ב' – דף כ"ג עמ' ב', סלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' פוסק מבן הסמוך על שולחן אביו על אב האוכל בבית בנו.
שאלה: בעל הבית שיש לו שני בתים, באחד יושב ולומד שם ביום, ובלילה ישן שם, אבל האכילה של לילה הוא בבית האחר שיש לו, ששם ישן בנו הנשוי הסמוך על שולחנו. ואחר האכילה, בא לישון בבית האחר שלומד ביום. אם יהיה צריך להדליק נרות חנוכה בשני הבתים או די בבית אחד, ששם עיקר אכילתו עם בני ביתו. וכמו כן סתם בן הנשוי הסמוך על שולחן אביו ויש לו חדר מיוחד לשינה אם צריך להדליק בפני עצמו או לא.
תשובה. כתב הטור סימן תרע"ז וזו לשונו: כתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, בתשובה: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חברו, ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק, שכיוון שיש לו בית מיוחד לשינה, והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו, יש חשד, אם אינו מדליק, שאין העולם יודעים שאוכלים במקום אחר. ... היוצא מן הכתוב, שבן הסמוך על שולחן אביו, אפילו שהוא נשוי, אפילו אם ירצה להדליק בחדר שהוא ישן, פשוט לי שאין יכול לברך, אלא אם ירצה להדליק בפני עצמו, יסמוך על ברכת אביו. וכל זה אם ירצה להדליק משום הידור מצווה, שמעיקר הדין, לדעתי השפלה, למרבה, די לו בשיתוף בפרוטות, עם אביו, ואין צריך להדליק בחדרו כלל, שבזמננו זה, שאנו מדליקין בפנים ממש, וכל שכן בעירנו זו, שידוע לכל שהוא אוכל עם אביו יחד. ממילא יוצא לנידון שלנו - באב האוכל בבית בנו, והוא ישן בחדרו האחר, שאין צריך להדליק, רק בחדר שאוכל עם בנו, וכל זה הוא כשהבן הוא נשוי, שאם אינו נשוי, אפילו להשתתף בפרוטות אינו צריך כלל.
תשובה. כתב הטור סימן תרע"ז וזו לשונו: כתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, בתשובה: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חברו, ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק, שכיוון שיש לו בית מיוחד לשינה, והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו, יש חשד, אם אינו מדליק, שאין העולם יודעים שאוכלים במקום אחר. ... היוצא מן הכתוב, שבן הסמוך על שולחן אביו, אפילו שהוא נשוי, אפילו אם ירצה להדליק בחדר שהוא ישן, פשוט לי שאין יכול לברך, אלא אם ירצה להדליק בפני עצמו, יסמוך על ברכת אביו. וכל זה אם ירצה להדליק משום הידור מצווה, שמעיקר הדין, לדעתי השפלה, למרבה, די לו בשיתוף בפרוטות, עם אביו, ואין צריך להדליק בחדרו כלל, שבזמננו זה, שאנו מדליקין בפנים ממש, וכל שכן בעירנו זו, שידוע לכל שהוא אוכל עם אביו יחד. ממילא יוצא לנידון שלנו - באב האוכל בבית בנו, והוא ישן בחדרו האחר, שאין צריך להדליק, רק בחדר שאוכל עם בנו, וכל זה הוא כשהבן הוא נשוי, שאם אינו נשוי, אפילו להשתתף בפרוטות אינו צריך כלל.
חכם אברהם אלקלעי, חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן כד, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף ס' עמ' ב' – דף ס"ב עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לנשים לומר בקשה על המזוזה לקיים מצוות תפילה.
יש לחקור נשים אלה שלנו, שאוכלות ושותות קודם תפילה של שבת, ומקדשים להן האנשים. אם יפה עושים או לא, אם צריכות לקדש מן הדין, או אין צריכות כלל, כיוון שהוא קודם תפילה. ...
כמו שהאנשים אסורים לאכול קודם תפילה, כמו כן הנשים גם כן חל עליהן איסור זה, וכיוון שכן אין להן דמיון לרעב וצמא, שהרעב והצמא בהיתר הם אוכלים, ומשום כך חל עליהם חובת קידוש, מה שאין כן הנשים, מה שאוכלות הוא שלא ברצון חכמים, ויש לנו דין הנשים שקודם תפילה לא חל עליהן חובת קידוש מטעם שאסורות לאכול. כמו כן הדין בנשים אלה, שכפי זה הנשים שלנו, שאינן מתפללות כלל, לא בשחרית ולא כל היום כולו, צריך לומר שלא חל עליהן חובת קידוש כל היום, וזה מן הנמנע, שאם כן מצינו חוטא נשכר, שלא די שאוכלות באיסור, גם כן נתיר להן בלא קידוש ותעקר מהן גם מצווה זו. ... שאם איזה אדם הוא פושע, ואוכל קודם תפילה, לא מפני שעבר עבירה אחת שאכל, נתיר לו גם כן שיאכל בלתי קידוש גם כן?! - שעל כל פנים כיוון שהוא אוכל לגביו שייך לומר במקום קריאה שם תהא עונג, אף שהעונג הוא באיסור יהיה מה שיהיה, זה יש לו עונג, וממילא חל עליו חובת קידוש, וכמו כן הנשים עם שאוכלות שלא ברצון חכמינו זיכרונם לברכה, ואיסור הן עושות, עם כל זה, כיוון שיש להן עונג צריכות לקדש. ... וממילא לפי זה נשים ששותות הקאהו"י בבוקר של שבת, קודם קידוש, לא יפה הן עושות, כפי הנראה, ולכן נראה שהטוב והישר, שהנשים מיד בבוקר של שבת יאמרו איזה בקשה על המזוזה, ושוב יאמרו קידוש, ואחר כך ישתו הקאה"וי. ובלאו הכי מחוייב האיש ללמד לאנשי ביתו שיאמרו איזה בקשה לקיים מצוות תפילה.
כמו שהאנשים אסורים לאכול קודם תפילה, כמו כן הנשים גם כן חל עליהן איסור זה, וכיוון שכן אין להן דמיון לרעב וצמא, שהרעב והצמא בהיתר הם אוכלים, ומשום כך חל עליהם חובת קידוש, מה שאין כן הנשים, מה שאוכלות הוא שלא ברצון חכמים, ויש לנו דין הנשים שקודם תפילה לא חל עליהן חובת קידוש מטעם שאסורות לאכול. כמו כן הדין בנשים אלה, שכפי זה הנשים שלנו, שאינן מתפללות כלל, לא בשחרית ולא כל היום כולו, צריך לומר שלא חל עליהן חובת קידוש כל היום, וזה מן הנמנע, שאם כן מצינו חוטא נשכר, שלא די שאוכלות באיסור, גם כן נתיר להן בלא קידוש ותעקר מהן גם מצווה זו. ... שאם איזה אדם הוא פושע, ואוכל קודם תפילה, לא מפני שעבר עבירה אחת שאכל, נתיר לו גם כן שיאכל בלתי קידוש גם כן?! - שעל כל פנים כיוון שהוא אוכל לגביו שייך לומר במקום קריאה שם תהא עונג, אף שהעונג הוא באיסור יהיה מה שיהיה, זה יש לו עונג, וממילא חל עליו חובת קידוש, וכמו כן הנשים עם שאוכלות שלא ברצון חכמינו זיכרונם לברכה, ואיסור הן עושות, עם כל זה, כיוון שיש להן עונג צריכות לקדש. ... וממילא לפי זה נשים ששותות הקאהו"י בבוקר של שבת, קודם קידוש, לא יפה הן עושות, כפי הנראה, ולכן נראה שהטוב והישר, שהנשים מיד בבוקר של שבת יאמרו איזה בקשה על המזוזה, ושוב יאמרו קידוש, ואחר כך ישתו הקאה"וי. ובלאו הכי מחוייב האיש ללמד לאנשי ביתו שיאמרו איזה בקשה לקיים מצוות תפילה.
חכם אברהם אלקלעי, חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן ו, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף י"א עמ' א'-ב', סלוניקי, תקע"ג (1813) מתוך 'החכם היומי'