מקצת שבחו

שניים שעושים מצווה אחת, והאחד כבר עשאה, והשני עתיד הוא לעשותה, שראוי להקדים ולתת כבוד למי שעתיד לעשות מצוה יותר על מי שכבר עשאה, כגון שאחד ירד מלקרוא בתורה והלך לשבת במקומו וחבירו עולה לקרוא בתורה, ושניהם שווים במעלתם ושקולים הם זה כזה, שראוי לו לאותו שכבר קרא וירד להתעכב, ולתת דרך ומקום לחברו העולה לקרוא בתורה, שהיורד מן התיבה כבר פעל ועשה מצוות הקריאה, והעולה לקרות - עתיד הוא לקרות, ולו משפט הבכורה והכבוד על חברו.

נשאלה שאלה זאת מאחד מרבותינו החכמים, עיר שהכל בה עץ יפה ופריו, החכם השלם כבוד מורנו הרב יצחק בן סהל, ישמרו צורו ויחיהו, על פתגם מה שאמר מרן טור אורח חיים סימן תרכ"ד: שאין לברך על בשמים במוצאי יום הכפורים שיחול להיות במוצאי שבת, והטעם לפי שאין בו נשמה יתירה, מפני התענית, כי לפי טעם זה נמצא, שהמתענה תענית חלום בשבת שאין לו לברך על הבשמים בהבדלה, ודבר תמוה הוא כי לא כן העם עושה.
ואני בעוניי אומר לקיים המנהג שיש חילוק בין יחיד המתענה לרבים המתענים, כי יחיד המתענה אף על גב שלגביו אין הטעם של נשמה יתירה, כיוון שהתענה, מכל מקום הרי העולם אכלו ושתו והתענגו על רוב שלום, ויש להם נשמה יתירה, ואם כן שייך יפה לברך על הבשמים, שיש לומר על מנהגו ותיקונו של עולם הוא מברך.

מי שיש לו עניים קרובים, נראה שיכול לחלק הצדקה שדרכו ליתן: מחצה לקרוביו ומחצה לעניי עולם. וראיה מפרק ח' של פאה, משנה ו', שלמדנו: 'נוטל מחצה ונותן מחצה'. היה לו דבר מועט - נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם. ועיין בתשובות רבי דוד בן זמרא המודפסות, סימן קמ"ז.

כתב מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"ה דין י': 'היה גוי נושא כלי פתוח ובו יין וכו', אם הוא מלא - אסור בהנאה, שמא נגע בו וכו''. לעניות דעתי נראה, שכיום, שגוים לא בקיאים בטיב עבודה זרה, לא יהב נפשם ליגע ביין, ואין לחוש שמא נגעו כל מקום שאין לחוש שיגנוב או ישתה ממנו. ולכן כל כגון זה מותר אפילו בשתייה.

היו נוהגים שאחד עומד ומשמר הספר, שאין כבוד להיות התורה יחידה, והוא היה החזן, ונראה שהוא היה הקורא ומשמיע לעם, ומעמידים עוד שנים עמו: אחד לימינו ואחד לשמאלו. ונראה שהעולה לקרוא בתורה יעמוד לימינו, ועוד אחד יעמוד לשמאלו, כדי לעשות רמז לשלושה אבות. ואף על פי שאין זכר, להצריך שלושה בספרים ראשונים, מכל מקום ראוי לעשות כדברי מסכת סופרים, שהיו אחרונים, ובקיאים הרבה במנהג שתפשו בו ישראל אחר חתימת התלמוד.

כתבו התוספות בפרק 'כל היד' דף י"ד עמ' ב' וזו לשונם: 'ועוד יש לדקדק מה שאמר רבי חייא לרבי: 'אף אתה עשיתו כתם' ולא אמר: 'אף אתה, רבי, עשיתו כתם' - למד מזה, שבזקנותו היה, שהיה תלמיד חבר, כמו שאמרנו בשלהי 'מי שמת': 'בן עזאי - תלמיד חבר של רבי עקיבא היה, שאמר לו: שב אתה, ולא אמר לו: שב מורי'. עד כאן לשונם. משמע שאם היתה שמועה זו בבחרותו של רבי חייא לא היה יכול לומר לרבי בלשון זה ש'אף אתה עשיתו וכו'. מכאן אנו למדין שתלמיד שמתחכם הרבה עם רבו, אף על פי שרוב חכמתו ממנו - נחשב כתלמיד חבר.

במצרים יגן עליה א-להים נוהגים חכמי הקהילות שבכל בתי הכנסיות כאשר יום טוב חל בערב שבת לעשות עירובי תבשילין בעד כל הקהל, לפי שיש הרבה מן הקהל שאינם בקיאים בעשיית מצוות עירוב, ומכריזים בקהל שמי שלא הניח עירוב יסמוך על החכם.
ופעם אחת שאלני חכם אחד ששכח לעשות העירוב כהוגן על ידי זיכוי אחרים כמשפט. ולעניות דעתי נראה להקל בדבר. וכמעט אני אומר שכיוון שהוא רגיל לערב תמיד על ידי הקהל, שאין צריך לזכות עוד על ידי אחר ... שהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיוון שהוא מורגל לכוון להוציא בעירובו את אחרים נחשב כאלו זיכה להם עירובו על ידי אחרים. ... לפי שבזיכוי זה שמזכה את אחרים להסמיכם על עירובו, אין לו בזה שום חסרון, וזה נהנה וזה אינו חסר כלום, שהנאת העירוב ממילא באה לאלה האחרים מבלי שיפסיד זה העושה כלום. אם כן יפה מצאנו להחשיב כאילו זכה להם על ידי אחרים.