חכם ישועה שבבו

ת"ל - ז' אדר      

0 - 1 6 7 0      

חכם ישועה שבבו

מקצת שבחו

חכם ישועה שבבו נולד לאמו ולאביו חכם אברהם שבבו בשנת ת"ל (1670) בקהיר, במצרים. 
תלמידו של חכם אברהם הלוי, בעל 'גינת ורדים', שהיה ראש רבני מצרים בקהיר. למד גם מפי חכם יצחק אריפול. 
בשנת תס"א (1701) החל לשמש בקודש כדרשן בקהילת סיליינוס - קהילת יוצאי סיציליה בקהיר. לפרנסתו שימש כסופר של הקהילה בקהיר, ולימים התמנה לדיין, ואז נמנע מעבודתו כסופר.
בשנת תפ"ו (1726) זכה ועלה לארץ ישראל. תקופה זו נודעה בהתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל עם הקמת 'ועד פקידי קושטא', בשנה זו, ע"י רבי יעקב בן דוד זונאנה. הועד עודד עלייה לארץ ישראל, ותמך בחיזוק היישוב היהודי. חכם ישועה שבבו התיישב בעיר צפת, והנהיג שם תורנות דרשות בין תלמידי החכמים.
חכם ישועה שבבו נפטר בשנת תצ"ט (1739). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם ישועה שבבו חיבר את השו"ת 'פרח שושן' כהרחבות על שו"ת 'גינת ורדים' של רבו חכם אברהם הלוי. חיבוריו הנוספים, שאנו יודעים עליהם, עדיין בכתב יד: 'שערי ישועה' - שו"ת, 'שערי תורה' ו'שערי אורה' - דרשות.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד, שמתור לחזור ולהעלות העולים, רק שיקראו עניין חדש.
מעשה שהיה כך היה, בבית הכנסת היה בו שמחה ועלו כל הקהל לספר תורה, ולא נשאר בהם עד אחד שלא עלה, ולא באה החברה כמנהג המדינה, ומפני כבוד הצבור שלא יהיו יושבים ובטלים ודוממים, אמרתי שיחזרו לעלות לספר תורה, מאותם שעלו כבר, ועתה לבי מהסס בזה אם אי זה מכשול ברכה לבטלה, חס ושלום, אשר על כן הנה נא הואלתי לדעת האמת אתי ושכרו כפול מהשמיים. ...
הכלל העולה מדברינו, שמותר לעלות ולקרוא לכתחילה אותם שקראו בתחילה, ואין כאן שום ספק ברכה לבטלה, ואין זה צריך לפתן. אומנם צריך עיון, אם אותו עניין שחוזר וקורא עכשיו, הוא אותו עניין ראשון שקרא כבר, אם יכול לחזור ולקרותו, או צריך שיקרא בעניין חדש. משום, שמכל אלו, שכתבנו, לא מובן מהם, אלא כשקורא עניין חדש, שבכך אמרנו, אבל לחזור ולקרוא אותו עניין לא משמע מכך.
פרח שושן, אורח חיים, כלל ב, סימן ה, עמ' נו-נז, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שמותר להעביר שיער הגוף במקום שנהגו כך גויים.
זאת תורת העולה: שבמקום שנוהגים גם האנשים להעבירו, מותר לחברים להעבירו במספריים, שלא כעין תער, כדי שלא יצטערו מן הזיעה וכיוצא בו. וביאור מקום שנהגו להעביר, כתב הפרישה בסימן הנזכר סעיף ק"ה וזו לשונו: נראה שרצה לומר אנשים גויים, שכיוון שנהוג, ואנו לומדים ממנהג הגויים, גם יש לומר שעל ישראל שאמר שאיזה מקום שהנהיגו כן כולם יחד - אין מוחים בידם. עד כאן לשונו. ופה מצרים, ישנם לכולם פירוש, שהגויים והישראלים נהגו להעבירו, והצנועים מושכים את ידיהם דווקא, ואם כן מותר לחברים להעביר במספריים שלא כעין תער, וכמו שכתב הרב המחבר.
פרח שושן, יורה דעה, כלל ו, סימן ב, עמ' קי, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לקום בפני תלמיד חכם עיוור, ואם רבו, יעמוד כמלוא עיניו.
כתב הרב המחבר, בכלל הנזכר סימן ב' וזו לשונו: 'אשר שאלת אם מחייב לקום מלפני תלמיד חכם סגי נהור, שזה כיוון שאינו מרגיש בזה אין בו הדור או שמא כיוון שיש כאן הדור וכבוד לעיני הרואים - מחייב.
תשובה: ... כל כבוד תלמיד חכם שייך יפה, אפילו שיהיה התלמיד חכם סגי נהור, שאם נאמר שיש חילוק בין תלמיד חכם לרבו המובהק לעניין זה, לא היה שותק מזה התלמוד, עתה שהשמיע לנו חילוק של חומרת 'מלוא עיניו', ויודיענו גם חלוק זה, שרבו מובהק חמור אפילו, שיהיה סגי נהור, מה שאין כן בשאר תלמידי חכמים, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה, נראה, לעניות דעתי, שאין מכאן ראיה, שדווקא ברבו מובהק, שכיוון שחמור שחייב 'כמלוא עיניו' אף על גב שהווי קימה שאין בה הדור, כמו שמוכח מדברי התלמוד שאמר: 'אי זה הוא קימה, שיש בה הידור? - הוי אומר זה ד' אמות. ופירש רש"י: שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר הוא שבשבילו הוא עושה. עד כאן לשונו. ואפילו כך, ברבו אנו מחמירים כמלוא עיניו, הוא הדין גם, חייבים גם כן בסומא. אבל בשאר תלמידי חכמים, שאינו חייב אלא בד' אמות, משום שהווי קימה שיש בה הדור, הוא הדין גם שאינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם סגי נהור. ומה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא, משום שממילא משמע, וכנזכר לעיל. ...
ולעניין הלכה, אף על פי שאין הראיות מכריעות, מאחר שכבר הסכימו הרב המחבר והרב שער אפרים ובנו הרב ישמרהו צורו ויחיהו, שחייב לקום, בכך נקטנו, שגדול כבוד הבריות, ועשה שכבוד תורה עדיף, ובכך התורה מתחבבת על לומדיה, והזהיר בזה, זוכה להקביל פני השכינה.
פרח שושן, יורה דעה, כלל ד, סימן א, עמ' צח-צט, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין באשכנז מיני בשמים, ומפני כך מברכים על הנענע.
כתב הרב המחבר בכלל הנזכר סימן מ"א וזו לשונו: נשאלתי אם מברכים על ריח הנדנדה הנקרא בערבי נענע ובלעז מינטה או לאו. תשובה. עיקר ברכת הנהנין לא נתקנה, אלא כשנהנה המברך מאותו דבר שמברך עליו, אף על פי שאחרים נהנים בו, אם הוא אינו נהנה - אינו מברך עליו, ודברים אלו נאמרו בדברי מאכל ומשתה, שהנאתם מרובה; כל שכן שיש לדון כן בהנאת הריח, שהיא הנאה מועטת, שאם אילו נהנה מאותו ריח - שלא יברך עליו, ומי לנו ראש בבשמים כמו המוסק וזבד שהוא זיעת חתולים, ובגלילותינו אלה, אינם מתקבלים עלינו, ואדם מרחיק מהם מלהריח בהם ... ומימינו לא ראינו בגלילותינו אלה, מי שייטול בידו גבעול של נענע להתענג בו ולהריח בו, לפי שריחו חזק, ועוד שאין ריחו מבושם, ואין נפשו של אדם מתענגת בו. אכן, סחו לי מלאכי השרת, שבערי אשכנז מברכים עליו ברכת הבושם בגלוי, והוא הוה להם מכלל הבשמים, ולא עשו ממנו מאכל, ואולי שבאותם גלילות ריחו מבושם ומתקבל להם, שאינו דומה דג העולה מעכו, ויהיה ריח הנענע כריח המוסק וזבאד, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה נראה שלא דומה ריח הנענע לריח המוסק, לפי שריח המוסק בורחים ממנו כבורח מן הארי ומן הנחש, לפי שפגיעתו רעה, שהפוגע בו אין ניצול מידו בלי שום מיחוש, מה שאין כן בריח הנענע, שאדרבא בכל סעודה וסעודה קונים אותו, והוא מכלל צרכי סעודה כצנון וכדומה. ...
שיש בגלילותינו אלה הרבה מיני בשמים טובים ממנה, ומזה הטעם עצמו הוא שאין נוטלים הנענע להריח, אבל אין כך גם, שמי שייטול אותו להריח בו ודעתו נוחה ממנו שיברך, ואפשר שבערי אשכנז אין להם כל כך מיני בשמים ומפני כך נוטלים להריח.
פרח שושן, אורח חיים, כלל א, סימן יג, עמ' לט, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)