מקצת שבחו

'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

בסדר הסליחות הנהוגים לאמרם באלול אנחנו אומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות כי חטאנו לו'. לכאורה אינו מובן: מה נתינת טעם, שירחם עלינו בשביל שחטאנו לו? ואפשר לפרש על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'לפני ה' תטהרו' - שדווקא בעוונות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל בעוונות שבין האדם לחברו אינו מתכפר עד שירצה את חברו, ואפילו תשובה לא תועיל.
וזהו שאומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות' - ולא לאדם זולתו, 'כי חטאנו לו' - וחטאינו הוא בינינו לבינו - לכך הוא מכפר לנו. אבל אם היה חטאינו כולל גם לאדם כמונו, לא היה השם יתברך מרחם וסולח, אם לא יסלח גם האדם שחטאנו לו.

'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כל בן שהיה, מן הסתם הוא שילך בדרך אבותיו וינהג כמעשיהם. כי מה שרואה הבן באביו הוא עושה, ובן - רגלו של אביו. על כן אין ליתן את השבח כל כך לבנים תלמידי חכמים, שיצאו מגזע תלמידי חכמים, כי זה מטבע העולם, שכיוון שהאבות תלמידי חכמים ילכו גם הבנים בדרכם. אבל אם מעם הארץ יצא בן תלמיד חכם, הוא וודאי ראוי לתת לו את השבח, שהוא מצד עצמו, מבלתי שיראה באביו כך, נפשו חשקה בתורה ודבק בה' לאהבה אותו.
וזהו שאמרו: 'היזהרו בבני עניים' - היינו עניי התורה ועמי הארץ, 'שמהם' - ומצד עצמם 'תצא תורה'. ואינם דומים בני עשירים בתורה, האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלא אלו מצד עצמם יאהבו התורה ויותר ראוי לשבחם.

מילה - נוטריקון: מוהל יורד לפני התיבה, לרמוז למה שנהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר: 'רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם'. והטעם להורות נתן שמי שהוא מהול תפילתו מתקבלת.

'רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - הנה ימצא שיהיה, דרך משל, באיזו מקום איזה גבייה ועריכה לקהל, ויעריכו את האיש פחות ממה שהוא ראוי לתת, כי לפי ראות עיניהם אינם יודעים כי ממונו רב. ויש גם כן, שמעריכים אותו לעשיר גדול אבל באמת אין לו כאשר חושבים שיש לו.
והנה הדרך הישרה היא שהאדם שיש ביכולתו לתת הרבה, ואומדים אותו בני אדם בפחות ממה שיש ביכולתו, הנה הוא צריך לצאת ידי שמים ולתת כאשר ראוי לתת באמת. גם אותו האיש שאומדים ומעריכים אותו, שיש ביכולתו לתת סך רב, אף שבאמת אין לו כל כך, מכל מקום כיוון שבני אדם חושבים שיש לו, אם יתן בפחות ממה שאומדים אותו, יבוא להכשיל אחרים שיש להם באמת ממון רב, וממציא להם פתח לומר: אם פלוני שהוא עשיר כל כך לא נתן כראוי לו, אני שאין לי כמוהו איני נותן יותר, אף שבאמת אותו האיש שלא נתן כאשר אמדו אותו, לא בשביל צרות עין הוא, רק שבאמת אין לו לתת יותר, מכל מקום 'האדם יראה לעיניים' והמה חושבים כי רב ערכו.
מעתה אפשר שזה כוונת התנא: 'איזה דרך ישרה' בצדקה 'שיבור לו האדם' - לזה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - רוצה לומר: שהיא מצד עצמה תפארת לעושיה, שנתן כפי הראוי לו, אף שלעולם אמדו אותו בפחות ממה שיש לו, 'ותפארת לו מן האדם' - היינו כשקרה להפך שהעולם אמדו אותו ביותר ממה שיש ביכולתו והוא נותן לפי מה שאמדו לו. 'ותפארת לו מן האדם' - אף שאין ביכולתו לזה השיעור.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - באמירה בעלמא, אמירה רכה 'אמרתי' להיות חכם ולא על ידי יגיעת בשר אזי 'והיא' החכמה 'רחוקה ממני', כי 'מצאת ולא יגעת אל תאמין'.