מקצת שבחו

'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - ובוודאי אי אפשר לידבק בשכינה, אלא הכוונה שנידבק במצוותיו, לקיים מצוותיו וללמוד מדרכיו הטובים והמאירים. וכן מצינו שביקר הקדוש ברוך הוא את החולים, כפי שאנו רואים שבא לבקר את אברהם אבינו. ומכאן למדים שאפילו הגדולים צריכים לבקר את הקטנים, שבמקום של קיום מצוות אין מדקדקים בגדולה, ובפרט במצווה זו שהלב מתעורר כשרואה בצערו, והוא מבקש רחמים עליו ומקבלים תפילתו, והרי זה כאילו החיה אותו. וכן, כשרואהו בצערו הוא משתדל למצוא את הדברים שהם נחוצים, והוא מצווה לטאטא ולנקות ביתו, וזהו עיקר המצווה שאם המקום מלא זבל מחלתו מכבידה והולכת, ע"י שינה במקום מזוהם מלא אבק. ומי שמנקה אותו עושה לו חסד גדול. ומי שמבקר החולה ואינו מתפלל לרפואתו לא קיים המצווה. ואשרי האיש המטפל בחולים עניים, והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו, מי ומי חולה, כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו.

מצווה על כל אדם, לקבל על עצמו בכל בוקר לפני התפילה, מצווה זו של אהבת ישראל, ובזה ירוויח חלק בכל המצוות שעושים כלל ישראל. והתפילה שיבוא להתפלל תיקרא על ידי כן התפילה של כל ישראל. ואינה דומה תפילת יחיד לתפילת רבים, שתפילת רבים מתקבלת יותר מהר.

פשט המנהג בכל המקומות, שאחרי שגומרים הסעודה ביום שבת בבוקר, מתכנסים כולם בבית הכנסת, וחכם לומד בפניהם עד שעת המנחה, וזה מנהג יפה מאוד, שבכך מקיימים מצוות עונג שבת כראוי, שכל עונג השבת, שצוונו הקדוש ברוך הוא, אינו לענג הגוף במאכלות גשמיים, אלא במזונות רוחניים - התורה והמצוות. ולכן ישתדל אדם הרבה בעניין הלימוד בשבת ...
וכל זה ששמעתם אומרים: 'שינה בשבת תענוג' - שכן ראשי תיבות של שב"ת, הרי הדברים אמורים לגבי אנשים, שלומדים כל ימות השבוע וצריכים לנוח מעט בשבת. אבל אלו שאינם לומדים כל ימות השבוע והם טרודים בעסקם, בשבילם בקושי מספקת השבת להשלים חובת לימודם בכל ימות השבוע.

'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר' - יצחק חזר וחפר הבארות, וקרא להם כפי שקרא אותם אביו. ומכאן אנו למדים, שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה שום מנהג ממנהגיו. והראיה, שאפילו שמות הבארות, שאינם חשובים כל כך, לא שינה, על אחת כמה וכמה, בהנהגת היהדות אין לשנות כלל ממנהג אבות.

כבר ידוע שאין ציבור עני, ואם כולם יטפלו בדבר, בוודאי יוכלו לעשות לטובת העני, שהנטל המוטל על רבים אינו מורגש כל כך, ובפרט שאפשר לתקן הדבר. כפי שנהוג בקושטאנדינה ובשאר מקומות, שיש חברה של 'ביקור חולים'. ובכל שבת מתכנסים במקום אחד, והחכם מסביר להם, והם דורשים ובודקים על החולים, ויום אחד בשבוע מקבצים בשביל בקור חולים, וכן בשבת כשעולים לתורה, מבטיחים למצווה זו, ועושים 'מי שברך' ליחידים, כל אחד בשבת אחרת, שישתדל לקבץ הנדבה. וזהו מנהג ישר מאוד ומסודר יפה, של אנשים נבונים ורחמנים, שליבם נתון לחולים, והם אוספים מעות לשם כך, לטפל בו ולא להניחו בצער. ... הכלל הוא שהכל חייבים במצווה זו.

לאברם הייתה תשוקה גדולה וחשק רב, לדור בארץ ישראל, לפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. ואף על פי שבאותם הימים, עדיין לא הייתה ידועה קדושתה של ארץ ישראל, וכן לא היה יודע באיזה חלק ידור, כי עדיין לא גילה לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, בכל זאת השתוקקה נפשו לארץ ישראל.
כי בהיותו בערי חוץ לארץ, בארם נהריים וארם נחור, שהם במחוז חלב ובשאר הערים של חוץ לארץ, ראה כי אותם האנשים, אוכלים ושותים ופוחזים, ואינם חושבים בשום דבר אחר, לכן אמר יהי רצון שלא יהא חלקי עמהם. אבל כשנכנס לסולמה של צור, שהיא תחילת תחום ארץ ישראל, ראה כי כל האנשים הדרים שם, הם בעלי אומנות. הרים עיניו כלפי השמים ואמר, יהי רצון שחלקי יהא בארץ זו.