חכם שמואל לאנייאדו

- ז' אדר ש"ע      

1 6 1 0 - 0      

חכם שמואל לאנייאדו

מקצת שבחו

חכם שמואל לאנייאדו נולד לאימו ולאביו אברהם, נצר למגורשי ספרד. 
עיקר תורתו למד מפי חכמי צפת בעת תפארתה מרן החכם יוסף קארו, האר"י, חכם שלמה אלקבץ, חכם משה אלשיך ועוד. יהודי ארם צובא שלחו בקשה למרן חכם יוסף קארו לבוא לשמש להם כרבם, והוא השיב להם שאינו יכול להגיע אליהם אבל 'שלחתי לכם איש אשר כמוני', והתכוון בזה לתלמידו החכם שמואל לאנייאדו, שנסע בשליחות רבו לארם צובא, שם שימש ברבנות במשך כ-40 שנה. בנו, חכם אברהם לאנייאדו החליפו בתפקיד זה, ומאז לא פסקה התורה והחכמה ממשפחה, זו שנודעה בחכמיה לאורך הדורות בארם צובא.
חכם שמואל לאנייאדו נפטר בשנת ש"ע (1610). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם שמואל לאנייאדו כתב פירושים על כל כ"ד ספרי התנ"ך וקראם: 'כלי חמדה', 'כלי פז', 'כלי יקר' ו'כלי גולה'. על ספריו אלה זכה לכינוי 'בעל הכלים'. הוא כתב את הפירוש 'שכל טוב' על מדרש 'ואת הפירוש שוחר טוב'. חלק מספריו נדפסו בחייו, חלק לאחר פטירתו, וחלק עדיין בכתב יד או שאבדו ברבות השנים. בספרי השו"ת, שנזכר בהם, ניכר שהיה טורח על העגונות בקהילתו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד החשש שיכו האביונים זה את זה לאסוף המעות המפוזרות.
'פזר נתן לאביונים' - מאחר שהם אביונים, ואין אביון אלא התאב לכל דבר, ועוד שהם אביונים מרובים, והנה צריך ליתן בפיזור ובריבוי ... ולפי שהפיזור גורם שתהיה מצווה הבאה בעבירה או מצד שיכו האביונים זה את זה, לשלול שלל ולבוז בז מהמעות המפוזרות, או מי שאלים גובר, והיותר ראוי, יקח פחות מהבלתי ראויים אליו. לכך אמר: 'פזר נתן לאביונים' ולא כתוב: פזר לאביונים. אבל כתב: 'נתן' לומר כי מכלכל דבריו ביושר ובמשפט. 'פזר' - בבחינת הריבוי בלבד. ולעניין הסדר הנכון לכל אחד כפי הראוי לו - כתב 'נתן', בנתינה לכל אחד ואחד כפי אוכליו במכסת נפשות.
כלי חמדה, ספר דברים, עמ' 61, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהאב מוליד כוח בגוף הבן, כן הרב מאציל נשמתו על תלמידו.
'ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו - וכי בני נביאים היו?! והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים' - שקרויים בנים באמת, שכמו שהאב מוליד כח בגוף הבן ויש לו חלק בו, כן הרב מאציל מרוחו ונשמתו ממש על תלמידו. ואליהו ואלישע עדים בדבר וזה מה שכתוב: 'ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' - ממש כאב הוא שותף ברוח התלמיד.
כלי יקר, ספר מלכים ב', עמ' 32, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאפילו גופם כאדם אחד, מלבד מה שידוע שהנפש אחת.
'בטנך ערימת חיטים - נמשלו ישראל כערימת חיטים: מה החיטים הללו נכנסות לאוצר במניין, כך אמר הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל נמנים בכל שעה' - ועוד יש כוונה שנייה במניין והוא לייחד אותם להיותם גוי אחד בארץ, לעשות סכום מהם ואחדות אחד על דרך 'קח לך עץ אחד'. כמו שהאדם מקבץ כור כור ומכניסו לאוצר במניין, בייחוד אחד, ככה ישראל חשובים באסיפתם ובייחודם, ולזה נמשלו לחיטים שמתקבצים קיבוץ באוצר. והוא רמז אל חשיבות ואל אחדות האומה הזאת, כחיטים שהם חשובים ונכנסים באוצר והוא הקיבוץ - כך ישראל, אפילו הגופים הם כאדם אחד, מלבד מה שידוע שהנפשות הם ייחוד שם, שלזה היה ישראל מתחילתן 'שבעים נפש' - נפש אחת.
כלי חמדה, ספר במדבר, עמ' 4 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד המוציא פרוסה מפיו ונותנה לעני כזורע בחורף לבניו אחריו.
'עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא' - הזורע בחורף מוציא פרוסה מתוך פיו לזרוע, 'והלוך ילך ובכה נושא משך הזרע', על בטחון של עתיד, אם יעזור ה' ברחמיו, ש'בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו'. על אחת כמה וכמה ככה העושה צדקה - מוציא מה שצריך לטרפו, ונותנו לעני והוא הוא אשר ייהנה בו בעצם וראשונה, כי 'אשרי בניו אחריו' כי 'טוב ינחיל בני בנים'. וכמו שראינו בעניין עובדיה הנביא, אשר זכות וצדקה אשר עשה עם נביאי ה', בהאכילם וספקם לחם ומים, חמישים איש במערה, ולווה בריבית מיהורם, היא שעמדה לו לבניו אחריו כשצעקה אשתו אל אלישע ככתוב: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים'.
כלי חמדה, ספר דברים, עמ' 61, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבגאולה ישובו כל פושעי ישראל, שיצאו והתערבו בגויים.
הייעוד התשיעי, שבגאולה ישובו כל פושעי ישראל, שיצאו מכלל הדת ויתערבו בגויים, אם באונס מפני תרבות, ואם באונסים אחרים, והם יתחרטו באחרית הימים וישובו אל א-להי ישראל, ולפי שהם היו צאן מרעיתו כמו שכתוב: 'כי תעבור במים - אתך אני, ובנהרות - לא ישטפוך, כי תלך במו אש - לא תיכווה ולהבה לא תבער בך', וככתוב: 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, נאום ה'.
כל פז על ישעיה, חלק ראשון, עמ' 16 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כי כל חפץ ה' לזכות לכל בריותיו, וכל העולם בכללו.
'בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - תכלית המנורה להודיעם, שצריכים להאיר לפניו יתברך. וההארה תהיה בהדריך העולם בעבודתו יתברך, כי כל חפץ ה' הוא לזכות כל בריותיו, וכל העולם בכללו, ובפרט ישראל, עם קרובו, כדי לעלות אותם במעלה ושלימות, צוום במצווה זו. ... והודיע שהמכוון הוא לזכותנו שכן הפסוק אומר: 'קומי אורי' ומהיכן זכית לאורי? - כי בא זכות אורך ... שהרמז בהארות האלו הוא שיהיו ישראל זהירים ללמוד וללמד לעולם דרך ישרה, וכל זה רמזו באומרו: 'והלכו גוים לאורך' - כי נגד האור, אורך שאתה מאירם בדרושיך ותורתך האמיתיות, ילכו גוים 'ומלכים לנוגה זרחך'.
כלי חמדה, ספר במדבר, עמ' 32, מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שדומה שלא עשו מלאכה בראש חודש, מפני קורבן היום.
ידמה שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חודש כמו שהוא עד היום מנהג הנשים. ואפשר כי מפני קרבן היום, רבים פנויים ממלאכתם, ובאים להשתחוות לפני ה'.
כלי יקר, ספר שמואל, עמ' 537, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ב (1992)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד ש'כד הקמח לא יכלה' לפי שנתנו ממנו צדקה ופרוסה לעני.
'כד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר' - שתלה העניין בכד ובצפחת, לפי שהאישה הזאת הייתה אשת חיל, ו'כפה פרשה לעני' מהכד 'ושלחה לאביון' מהצפחת ההיא, כי לא יתכן שתחול שם ברכה אלא באמצעות מצוות שנעשו בו. ולזה ציווה אותה שתיזכר כעת באליהו לתת לו מקמח הכד ומשמן הצפחת לטבול בו את הפת, כדי שיהיו אלה הכלים תשמישי מצוות הכנסת אורחים, ויהיו תשמישי קדושה כדי שתחול בהם ברכה. זה שכתוב: 'כד הקמח' - תלה ברכה בכד ש'לא יכלה', וכן בצפחת - לפי שעשו בהם מצוות נתינת צדקה ופרוסה לעני.
כלי יקר, על ספר מלכים א' חלק ב', עמ' 607, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ח (1988)