מקצת שבחו

'הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות' - רוצה לומר: הווי זהיר במצוות הצדקה, שנראה לך שהיא קלה, לפי שאין בידך ליתן אלא פרוטה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שאפשר שיש ביד העני תשע פרוטות, ובפרוטה אחת שאתה נותן לו, אתה משיב לו את נפשו.

כל אחד מישראל נחלק לו חלקו מסיני, ומי שהיה למעלה למעלה - נחלק לו מעשה מרכבה וכיוצא. ומי שהיה יותר למטה - נחלק לו גמרא וכיוצא. ואין לך אדם פחות שבפחותים, דהיינו שהיה בשיפולי ההר, שלא נחלק לו מקרא ופירושו. ולהשיג מה שנחלק לו בסיני צריך ב' דברים: האחד, ידיעה, והשני יראת שמיים. נמצא מי שיש בו יראת שמיים, וידע וטרח ולמד פסוק אחד, וב' או ג' סדרים של משנה, ואינו יכול להשיג יותר, אז נודע לו שלא נחלק לו אלא פסוק. ... ואם יאמר שלא יוכל להשיג יותר מפסוק, אומרים לו: 'איך ידעת זאת?! אם היית טורח ויגיע היית משיג יותר. נמצאנו למדים, שלצאת ידי חובתו צריך להשיג מה שנחלק לו מסיני, וגם צריך לטרוח ולהשיג דבר מה יותר. ואין אדם יוצא ידי חובתו, אלא אם כן, הוא בעל יראה ויגע וטרח בלימודו יותר מכדי יכולתו, ואינו יכול להשיג יותר.

'כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רע' - שבתי כנסיות ובתי מדרשות נחשבים כארץ ישראל, אם כן יפה אמר שנקרא שכן רע, מאחר שהוא קרוב לארץ ישראל, והיה יכול להיכנס לתוכה בלא שום טורח ובלא הוצאה, ועם כל זה אינו נכנס לפיכך נקרא שכן רע. נמצא שכל המתפלל בבתי כנסיות ובתי מדרשות כאילו מתפלל בארץ ישראל.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - שעושה רצון יוצרו יתברך, להתפרנס ממעשה ידיו ויגיע כפיו. ואפילו טרוד במלאכתו כל היום כולו, כדי לפרנס אשתו ובניו, וכשהוא פנוי ממלאכתו, קובע עיתים לתורה. וכל שכן בשבתות וימים טובים ... - הרי הוא גדול יותר מירא שמים, בטענות האומר: איך אעשה מלאכה ואבטל לימודי, ומטיל עצמו על הציבור, ופוגם כבוד ה', וכבוד התורה.
ומכל מקום אני אומר, שאם אינו מדעתו להתפרנס מאחרים, ולהטריח לבריות, אלא שאחרים אומרים לו, אין רצוננו שתתבטל מלימודך אפילו רגע אחד, למוד תורה וכל מחסורך עלינו. בעניין זה, נראה לי, שמותר להטריח, ואדרבא אם אינו גומר כוונתם, חטא בא על ידו, כי היה יכול לזכות ולזכות, ואינו רוצה. כן מצינו ביששכר עם זבולון וכמה כיוצא בהם בגמרא.
וראוי לו לאיש כזה להתחזק בלימודו, כי מן השמיים סייעוהו, ושלחו את מזונו וטרפו לתוך שיניו, ואין לבעוט בטובה הבא לו מן השמיים, וכן נאמר: 'ממרחק תביא לחמה'. ועל זה סומכים החכמים והתלמידים המקבלים הספקה ולומדים, שמרצונם הטוב נותנים להם ומזכים אותם.

מצוות הצדקה, מה גדולתה משאר מצוות שהיא מקרבת את הגאולה? אלא במה שכתבנו מובן היטב, שהחונן ונותן צדקה, מאמין כי הכל שלו יתברך, ומידו יתנו לו. והאמונה היא שורש, כי שורש ועיקר כל ענף השלמות, אשר ממנה יצמחו, ושקולה כנגד כל התורה, כמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה'.

אין האדם נקרא צדיק אלא אם קיים בכל יום: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות - ראשי תיבות צדיק. אבל זה נוח לאדם הדר במקום שיש מניין, אז בנקל יכול לענות בכל יום תשעים אמנים, כשישכים לבית הכנסת כדי שישמע כל הברכות מהחזן מתחילה ועד סוף. אבל מה יעשו או המאחרים לבוא לבית הכנסת או אותם הדרים על היישובים בכפרים וההולכים בדרך, היאך יקיימו הרמז הזה?
על כן אני מראה להם דרך ישרה שיבור לו כל אדם, ולא יטה ממנו ימין ושמאל. אם איחר לבוא לבית הכנסת עד אחר הברכות כולן או מקצתן, יאמר לבנו הקטן או לחברו שלא התפלל עדיין, שיאמר כל הברכות בקול רם כדי שיענה עליה אמן. וכן יעשה אדם כשהולך בדרך עם חברו או משרתו. וכן יעשו אותם הדרים בכפרים.

'לא נתפזרו ישראל לבין האומות אלא לקבץ גרים' - הכוונה הוא שיש נשמות של קדושה בעמקי הקליפות, שנפלו שם מחמת השבירה, וגם בחטאו של אדם הראשון, והנה כל שבעים השרים, כל אחד לקח חלק, מאלו הנשמות והניצוצות. והנה בהיות ישראל בתוכם בגלות, מתגיירים כמה וכמה, ונכנסים תחת כנפי השכינה. וכשיושלם הבירור יבוא המשיח.