חכם רפאל אהרן מונסונייגו

תק"כ - ט' אב ת"ר      

1 8 4 0 - 1 7 6 0      

חכם רפאל אהרן מונסונייגו

מקצת שבחו

חכם רפאל אהרן מונסונייגו נולד לאמו ולאביו חכם ידידיה משה, בשנת תק"כ (1760) לערך בפאס שבמרוקו.  
תורתו למד מפי חכם שאול סירירו, ונסמך להוראה על ידי חכם אליהו צרפתי. בהמשך מילא את מקום אביו, חכם ידידיה משה, בהוראה. נחשב לגדול בתורה, וכונה אף הוא בשם הרא"ם. היה דרשן, פוסק, פייטן וסופר. הרבה בצומות ובסיגופים לפי מנהגי המקובלים. לצערנו רוב חיבוריו אבדו עם השנים.
לחכם רפאל מונסונייגו היה ארבעה בנים, שכולם היו תלמידי חכמים: חכם שלמה, חכם אליעזר, חכם יצחק וחכם ידידיה – שכיהן אחרי אביו ברבנות.
חכם רפאל אהרן מונסונייגו נפטר ביום ט' באב ת"ר (1840), בהיותו כבן 80.
חיבוריו שבידינו הם 'מי השלח' על דיני הגט ו'משכיות לבב' על תהלים קיט. דרשותיו, ו'נאות מדבר' – קובץ הפיוטים שכתב - לא נדפסו עדיין.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד 'במה יזכה 'המנוער מכוונת המצוות, שיכוון 'לשמור כדברך'.
'במה יזכה נער את אורחו לשמור כדברך' - ירצה שהאיש, 'הנער' - שמנוער מן התורה, שאין לו ידיעה בכוונת המצוות, ומה טעם יש בהם, ולהיכן הדברים מגיעים, ומה נעשה להם בשמים ממעל, 'במה יזכה את אורחו'? - והשיב: 'לשמור כדברך' - שיהיה כוונתו בעשיית המצווה, כאשר צוונו ה' א-להים, על דרך 'ומעשה ידינו כוננה עלינו' שפורש בזוהר.
משכיות לבב, עמ' ג, דפוס שרביט וחזן, פאס, תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לדונה כאנוסה במקום ממלכה שפלה, שיש שם בעלי זרוע.
עמד בדין הבחור ... תובע לאמו ... באומרו, שאין לאשה הנזכרת ליטול שום חלק ונחלה בנכסי אביו, לפי שקודם שנשבעה כמשפט האלמנה כבר זינתה וילדה, ואם כן היא חשודה שאינה יכולה לישבע, ואין האלמנה נוטלת כלום מנכסי היתומים אלא בשבועה, וזו אינה יכולה לישבע מפני שזינתה בעודה פנויה. ומסתמא נבעלה נידה ופסולה לשבועה והיא הכחישה אותם. ועם היות שקרוב לוודאי, שהאמת כדברי הבן, מכל מקום לעניין הדין, לא מצאנו כוח להפסידה מנחלת בעלה הראשון, לפי שכבר נשאת לשני, והכניסה לו מה שעלה לה בנכסי בעלה הראשון, וידוע שהבעל בנכסי אשתו לוקח, הווי וטען, אפילו אם תבוא לומר כדבריהם שלא נבעלה באונס, לפי שהאישה הנזכרת היתה בפאס אלבאלי, והמקום גורם, שידוע שיש שם אלימים ובעלי זרוע, ובפרט באותו זמן שהיתה שם ממלכה שפלה, ש'צעקה ואין מושיע לה', וצריך הבן להביא ראיה שהיתה נבעלת ברצון. וזה הדבר נמנע.
ועוד שני מצאנו בפסקי הרב יעבץ, זכרו לחיי העולם הבא, שכתב לגבי אשה שמתה ולא נשבעה ... אינה חייבת שום שבועה כלל, אלא מפני חומרא בעלמא, משביעים אותה בחייה. אבל אם מתה לא יגרע כוחה. אך מפני קצת חשש יש לוותר מחלק האלמנה מעט אך לשליש ולרביע לא שמענו. עד כאן תורף דברי הרב זכרונו לברכה.
ואם כן ממנו ניקח לנדון שלנו גם כן, מאחר שאינה יכולה לישבע, הרי היא כאלו מתה ותיטול חלקה, ששבועה אינה אלא חומרא בעלמא, ומה גם שעיקר הדין, אף אם נאמר שהיתה נבעלת ברצון, מכל מקום יש בידה לתקן להתוודות וללקות ולחזור בתשובה ותשבע ותיטול חלקה מושלם כמבואר בחושן משפט סימן ל"ד. סוף דבר לא מצאנו כוח להפסיד האישה הנזכרת מנחלת בעלה מן הדין, אך על כל פנים עלתה הסכמתנו ללכת בעקבות דברי הרב הנזכר ולדון בזה גם בנדון שלנו, שתיתן האלמנה הנזכרת מחלקה שישית ליתומים.
מי השלח, דף סז עמ' א-ב, דפוס מסעוד דהאן, קזבלנקה, תרפ"ט (1929)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיהי לבו תמים בסתרי תורה, שלא תתעצם הקושיה בלבו.
'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש' - אמר הרב אלגאזי על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, שרצה לומר: שכל מי שרוצה לפרש שום פסוק או מאמר כדי שיומתק הפירוש, מקשה בו קושיות הנופלות בו, ואחר כך יתרץ העניין על נכון. וזה דווקא בדברים הפשטיים. אכן, בסתרי תורה סכנה עצומה להתחיל הפירוש בקושיות, כי עד שלא יצא התירוץ מפי הרב, נתעצמה הקושיה בלב התלמיד, ויבוא לידי כפירה, חס ושלום. ולכן 'רבי עקיבא נכנס בשלום' - רוצה לומר: כשבא לפרש הדבר על פי הסוד, לא התחיל בשום קושיה, אלא 'נכנס בשלום' ועל ידי כך 'יצא בשלום'. וזה אומרו: 'יהי לבי תמים' - פתי: שגימטרייה תמים הוא פתי, 'בחוקיך' - שהם דברים הנעלמים, שאין בהם טעם, 'למען לא אבוש', חס ושלום, שאם, חס ושלום, אשאר ואחקור בדבר, שמא, חס ושלום, אבוא לידי בושה. לכן 'יהי לבי תמים'.
משכיות לבב, עמ' כה, דפוס שרביט וחזן, פאס, תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד הפסד קרקע בדיני הגויים היא כאבדה, שהמציל זוכה.
אם הגוי גזל קרקע ישראל, ובא ישראל אחר והצילה, אינו יכול לומר: לעצמי אני מציל, וכמציל מפי ארי, יען שלא נאמר אלא 'אבדת אחיך אשר תאבד ממנו', ולא גזלת אחיך אשר תאבד ממנו, ולא גזלת אחיך אשר תגזל ממנו, שבזה אין לו זכייה, שלא זכתה לו התורה, אלא אבדה אשר תאבד ממנו, ומצויה אצל כל אדם. יצאת זו שאינה מצויה אצל כל אדם אבל לא גזולה, וכמו שאמרנו.
אכן אם הקרקע לא גזלו הגוי בידיים, אלא בא לידו שלא בגזלה כנידון שלנו שלקחו מן הבעלים. עם היות שממילא מפסיד הבעל חוב האחד, שהורע שעבודו, אחר שהגוי לא גזל הקרקע מידו בידיים. אלא ממילא בא הפסד לבעל חוב האחד על ידי דיני הגויים. נמצא דין זה דומה לנהר ולארי, שאין הדבר בא על ידי אדם, והמציל זוכה. וקראנו לה אבדה לפי שלא נגזלה ממנו הקרקע על ידי אדם, אלא ממילא בא אליו הפסד קראנו לו אבדה שנאבד ממנו, שעבודו שהיה על קרקע זה.
מי השלח, דף סט עמ' ב, דפוס מסעוד דהאן, קזבלנקה, תרפ"ט (1929)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד צדקה לבני בנים וחסד עד עולם, והחטא מעכב הטוב לאדם.
'הנה תאבתי לפיקודיך, בצדקתך חייני. ויבואני חסדך ה', תשועתך כאמרתך' - כתב במדרש תהלים, שהחסד מעולם ועד עולם, אבל הצדקה לשלושה דורות, שנאמר: 'צדקתו לבני בנים'. יעיין שם.
ולכן מתחילה שאל דבר קטון - מידת הצדקה, ואחר כך אמר: 'ויבואני' גם כן 'חסדך' - שהם מעולם ועד עולם. ואמר: 'תשועתך כאמרתך' - הכוונה תכף, 'כאמרתך', לפי שפעמים, הטוב הנגזר על האדם, מעכבו החטא והעוון, מלבוא מהר, לכן התפלל עתה שיבואהו החסדים, תכף ומיד, כאשר יצא דינו מלפני הבורא, ואל יעכבהו כל חטא ועוון.
משכיות לבב, עמ' יא-יב, דפוס שרביט וחזן, פאס, תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להרחיק המנהג הגרוע, אם בשאר מקומות הולכים לחומרא.
עדי הגט, אם יכולים להיות הם עצמם עדי שטר השליחות. אני הדל, כן בקודש חזיתי שניים ושלושה פעמים בכאן עיר פאס שנוהגים שעדי הגט הם עצמם עדי שטר שליחות. ויש להם על מה שיסמוכו. ... והיה דבר זה קשה בעיני ... ועם היות שמצינו להרמב"ן ... וזו לשונו: מה אעשה ואני רואה שפשט זה בכל המקומות, וכופף אני ראשי למנהגם של ישראל, יעיין שם. היינו דווקא מחמת שפשט הדבר בכל המקומות, אבל לא בנדון, שאדרבה, בשאר מקומות הולכים לחומרא, ומנהג גרוע כזה ראוי להרחיקו.
מי השלח, דף נט עמ' ב, דפוס מסעוד דהאן, קזבלנקה, תרפ"ט (1929)