חכם יעקב פינצי

- ז' אדר תר"ט      

1 8 7 9 - 0      

חכם יעקב פינצי

מקצת שבחו

חכם יעקב פינצי שימש כרב ומורה צדק בעיר בוקרשט (היום רומניה), לאחר מכן עבר לעיר באזארג'יק (היום בולגריה) שם שימש בקודש, ושמעו יצא כרב המופלא בנסתר ובנגלה. לחכם יעקב פינצי שלושה בנים: אברהם הבכור, יצחק שנפטר רך בימים, ומנחם, שהוציא לאור את חיבורו של אביו 'זכות אבות', בשנת תרל"ח (1877).
חכם יעקב פינצי זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. כיהן כשני בקודש לראשון לציון החכם חיים אברהם גאגין, שמביא שבחו של חכם יעקב פינצי בספרו 'חוקי חיים', שיצא לאור בשנת תר"ג (1843) בירושלים. חכם שמואל חיים מביא סימוכין בשמו, בספרו 'שמן המשחה', שיצא לאור בשנת ת"ר (1840) בקושטא. וכן הוא חתום על הסכמה ל'ספר התקנות ומנהגי ירושלים', שיצא לאור בשנת תר"ב (1842) ע"י חכם אברהם אשכנזי וחכם יעקב קאפילוטו.
חכם יעקב פינצי נפטר, כנראה, בשנת תר"ט (1879), ונטמן בהר הזיתים. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם יעקב פינצי חיבר חידושים והשיב תשובות לכל שואל, אך הם אבדו. חיבורו 'זכות אבות' יצא לאור לאחר מותו.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שזה מקיים אחת וזה מקיים אחרת, וכאילו קיים כולם.
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - התורה הקדושה נותנת שלימות ומעלה אל האדם, גדולה בשלימותה, דהיינו על ידי קיום כל התרי"ג מצוות, וזה מן הנמנע אל האדם, אך מטעם היות 'כל ישראל ערבים זה לזה', וכגוף אחד נדמו כולם, תעלה ארוכה אל קיום התורה בשלימותה, שזה מקיים אחת וזה מקיים אחרת, וכן על דרך זה, ולכן אומרו מעלים כאילו קיים כולם. וזה אומרו: 'כל ישראל' ולא אמרו מי שהוא ישראל, אלא 'כל ישראל' שפירושו כל האומה בכללותה, כי על ידי מה שנכללים זה בזה, ישיגו ויזכו לחיי העולם הבא.
זכות אבות, פתיחה למסכת אבות, דף ז' ע"ב, בלגראד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הטעות שנותן לחכם נדבה לפי מה שמעריך גודל חוכמתו.
'יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים' - ואפשר לפרש ממידת קצת בני אדם, שמעריכים את החכמים ובפרט גבאי צדקה בדורותינו אלה, כי הם מעריכים את החכמים אם גדול הוא אם קטון, ולפי מה שנערך התלמיד חכם בעיניו - כן נותן לו נדבתו, וטעות הוא בידם כי האדם יראה לעיניים, ואפשר שאפילו הוא קטון בחוכמה - גדול הוא ביראה, 'וראשית חוכמה יראת ה'.
זכות אבות, פרק א', דף י' ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד תוכחה, שאין התורה ירושה, שמשה מסרה ליהושע ולא לבניו.
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' - הרי לך ראיה גדולה, שאם שמשה קיבל תורה, על כל זה, לא הורישה לבניו אחריו, אלא 'מסרה ליהושע' - הרי לך שאינה ירושה, וכמו כן יהושע לא הורישה אלא 'לזקנים וזקנים לנביאים' - ולא לבניהם אחריהם, והיינו הטעם שהודיענו בזאת המסכת שלשלת הקבלה להיות כי גם זו מן התוכחות, ללמד דעת את האדם - כי התורה איננה ירושה.
זכות אבות, פרק א', דף א' ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עיקר הלימוד הוא לידע מה חובתו בעבודת בוראו ויעשנה.
עיקר פרי לימוד התורה, והן בכלל כל עיקר לימודים, הוא בדבר הנוגע למעשה - לידע ולהודיע מה חובתו בעבודת בוראו ויעשנה, ולא כאותם בני אדם שאין עיקר לימודם אלא בדבר פלפול וחוכמה להראות את בני אדם גודל חריפותם ופלפולם, כי אין זה עיקר פרי הלימוד.
זכות אבות, דף קמ"ד, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלומד ו' פרקים במ"ט ימי העומר, ומקים 'לא יתן מוט לצדיק'.
בטעם תקנת חכמינו זיכרונם לברכה לקרוא פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת - והוא שכבר ידוע מספרי המקובלים זיכרונם לברכה שימי העומר הם ימי דין, כי לכן מתו בהם כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ונתקיים בהם מקרא הכתוב: 'וצדיק מט לפני רשע' - כי במ"ט ימי העומר שלט בהם מידת הדין הקשה, והיינו שנקט המקרא לשון 'מט' - לרמוז אל מ"ט ימי העומר, ולכן לימודנו חכמינו זיכרונם לברכה להועיל לקרות במ"ט ימים, שישה פרקים אלו, שהם מלאים כל טוב ממוסר ויראת ה', כדי שהחי יתן אל ליבו ויפשפש במעשיו, ובזה ינצל שלא תשלוט בו מידת הדין במ"ט ימים אלו, כי על ידי קריאה וקיומה מה ששנו רבותינו בשישה פרקים אלו - ממ"ט יעשה מוט ויקוים בו מקרא הכתוב: 'לא יתן לעולם מוט צדיק'.
זכות אבות, פתיחה למסכת אבות, דף ז ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אפילו ישאל ללמדה על רגל אחת - תאה מקרבם לתורה.
'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - נקט לשון קירוב לרמוז על מעשה שאירע לו עם אותו הגר, שאמר לו: 'למדני כל התורה כולה על רגל אחת', ואמר לו: 'מה ששנוא עליך אל תעש לחברך', ובזה קירבו אל התורה. והיינו אומר: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - כלומר על יד מה שתלמדם אהבת הבריות, תאה מקרבן לתורה, ודייק - מקרבן דווקא אפילו אם ישאל ללמדה על רגל אחת, ומטעם זה לא אמר: אוהב את ישראל אלא 'את הבריות' סתם לו, שגם גויים בכלל בריות.
זכות אבות, דף י"ג, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד ש'ועמך כולם צדיקים' עם בני העולם, ובזה 'ירשו ארץ'
בא חבקוק והעמידם על דבר אחד, שהיא האמונה כמו שכתוב: 'צדיק באמונתו יחיה' - הרי שמי שיש בו מידת האמונה - בשם צדיק יקרא, וגם מקרא מפורש הוא 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית' - והכוונה בו: שכל מי ששם ישראל יכונה, לא יאות לו לעשות אחת הנבלות: שקר, כזב ומרמה, אלא צריך שיהיה ישר הולך, וכשמו דהיינו ישראל - שהוא לשון ישרות, כן יקום, ואם, חס ושלום, אינו עושה כן, מלבד כי איננו ישר הולך עם בני אדם, אף גם זאת איננו הולך ישר עם אל כי בעשותו שקר, כזב ומרמה, זה מורה באצבע על חוסר אמונתו ובטחונו בו יתברך. ... והיינו שאמר התנא: 'כל ישראל' - כל אשר בשם ישראל, יכונה על שם מעשיו, כי הוא ישר הולך עם א-לוהים ואנשים, ולא יעשה עוולה, 'יש לו חלק לעולם הבא' - דהיינו עולם התחייה, וחיו יחיה בתחיית המתים כי מאחר שנאחז במידת אמת - יקוים בו מה שנאמר: 'אמת מארץ תצמח', ומביא מקרא 'ועמך כולם צדיקים לעולם' - כלומר שהם צדיקים עם בני העולם, כלומר שנושאים ונותנים באמונה, וכל דבריהם ומעשיהם, אינם אלא באמת ובאמונה, ואנשים כאלה צדיקים יקראו, מאחר שהם צדיקים עם העולם, ובזה 'ירשו ארץ'.
זכות אבות, פתיחה למסכת אבות, דף ה ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יצא במה שכבר גמל עימו חסד, אלא ברבים עד אין חקר.
'ועל גמילות חסדים' - אמר גמילות חסדים בלשון רבים, ולא אמר גמילות חסד, לרמוז שלא יאמר בדרך שאומרים קצת בני אדם, כשבא אדם אצלם על דרך גמילות חסד, הן בפיו נכונה לו: כבר גמלתי עימו חסד, פעם ושתיים ויצאתי ידי חובה, ומה לי לעשות עוד?! - ומתוך זה אמר 'גמילות חסדים' - בלשון רבים, שפעמים רבים צריך שיגמול חסד עם כל אחד, ואין פוטר אותו בגמילות חסדים פעם ושתיים, כי יתן דעתו כמה פעמים עד אין חקר ואין מספר גומל הוא יתברך שמו חסד עמנו.
זכות אבות, פרק א', דף ג' ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)