חכם מסעוד חי רקח

ת"נ - י' אב תקכ"ח      

1 7 6 8 - 1 6 9 0      

חכם מסעוד חי רקח

מקצת שבחו

חכם מסעוד חי רקח נולד לאמו ולאביו חכם אהרון רקח בשנת ת"נ (1690) באיזמיר, שבתורכיה.
בצעירותו זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. תורתו למד במחיצת חכם חיים אבולעפיה, ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, בעל 'עץ החיים', ובמחיצת הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט בעל 'בתי כהונה'.
חכם מסעוד חי רקח יצא כשליח דרבנן למרוקו, תוניס, איטליה (ונציה, ליוורנו) ולוב. בהיותו בוונציה, בשנת תק"ב (1742) זכה להוציא לאור את החלק הראשון מארבעת חלקי ספרו 'מעשה רוקח' - פירושו על הרמב"ם.
בשנת תק"ט (1749), חכם מסעוד חי רקח הגיע לטריפולי, ונעתר לבקשת ראשי הקהילה, להשתקע בעיר, ולשמש רבה של יהדות טריפולי. הוא נתמנה לאב בית הדין, שעמו משמשים חכם דוד טייאר וחכם בנימין ואתורי. חכם מסעוד חי רקח הנהיג את הקהילה במשך כעשרים שנה, וזכה להעמיד דור של תלמידי חכמים, ובתוכם חכם שלום פלוס, חכם משה לחמייש, וחתנו - חכם נתן אדאדי. 
חכם מסעוד חי רקח נשא לאישה את מרת אסתר ונולדו להם ילדים בתוכם חכם יצחק רקח, ומרת חנה אדאדי.
חכם מסעוד חי רקח נפטר ביום י' אב תקכ"ח (1768) ונטמן בעירו טריפולי.
חכם מסעוד חי רקח חיבר את הספרים: 'מעשה רקח' - ארבע חלקים על משנה תורה לרמב"ם, ובתוכו פירושו של חכם אברהם בנו של הרמב"ם, החלק השני והשלישי יצאו לאור, לאחר מותו, בליוורנו בשנת תקכ"ב (1862). החלק הרביעי נותר בכתב יד, ונדפס רק בשנת תשכ"ד (1964), 'דברי הברייתא' - ספר דרושים ופירוש על חמש מגילות, 'חידושי השם' - על התלמוד.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מה צורך להביא ראיות אחרות, שהם הלכה למשה מסיני.
'ואף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, וכולם מפורשים, הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולם הלכה למשה הם בידינו, וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו עד עכשיו' -
לכאורה קשה מאוד, שמאחר שהקדים שהם הלכה למשה, מה צורך להביא ראיות אחרות, מבית דינו של יהושע ומבית דינו של שמואל? ... ואולי יש לומר משום שבגמרא הקשה שמא אור נטל ממנו, אור, אמר רחמנא, ניטול ממנו וכו' אלא נשמה נטל ממנו, נשמה אמר רחמנא, ניטול ממנו, כך גם אור נטל ממנו, אור אמר רחמנא, ניטל עיניו. עד כאן. הרי שהיה מקום לומר, שלאו ממון דווקא, ודוחק.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות חובל ומזיק, הלכה ו', עמ' קי"א, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהוציא מפיו, אפילו לא בא לעולם, כאילו נמסר ביד העני.
'הואיל וכך, אם ציווה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים - זכו בהם העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה. שאין העניים זוכים אלא בדבר שקונה הדיוט, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר'. -
הרב 'כסף משנה', וכן ב'בית יוסף' חושן משפט רי"ב הקשה: איך יזכו העניים, הרי היורשים לא נדרו, ומורישם גם כן אינו בעולם?! - ותירץ, שכיוון ששמעו ושתקו כאילו קיבלו על מנת לתת. עד כאן. ואחרי המחילה הראויה, תירוץ דחוק הוא, והמפרש, זיכרונו לברכה, כתבו, שהטעם הוא כדי לקיים דברי המת, ולעניות דעתי עוד משום שקיים לנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דומים, או גם בשעה שהוציא שכיב מרע דבר זה מפיו כאילו כבר נמסר ביד העניים, לפי זה רבנו הזכיר הדין בשכיב מרע, שקנו העניים, וכל שכן בבריא.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות מכירה, הלכה ט"ז, עמ' רס"ח, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד השולח כלי כסף לחתן יכול לתבעם אך עליו הראיה.
'השולח לחברו תשורה או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שאי אפשר שלא תיקח, והפציר בו עד שלקח, וכן כל כיוצא בהן, אף על פי שלא פירש הרי היא מתנה, ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלווה. וכן השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין, אין נגבים בבית דין מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות, אלא במעות בלבד'. -
מדקדק לפרט אלה משמע שאם שלח בגדים, וכל שכן כלי כסף וכלי זהב נגבים בבית הדין, ואף שסיים: 'ולא נאמרו דברי שושבינות אלא במעות בלבד' - צריך לומר שלא בא להוציא אלא מיני אוכלים או שנאמר בהיפך ... ובשו"ת מהר"ם גאלנטי, זיכרונו לברכה, סימן ט', כתב שלפי לשון רבנו: לא שלל כי אם דבר אכילת יין ושמן ופירות אבל מיני תכשיטים זהב וכסף, נראה שדין מעות יש להם. וכו' עד כאן. אומנם בכתב יד קדמון מצאתי כתוב וזה לשונו: כתב 'בעל העיטור', זיכרונו לברכה, דיני השושבינות, לא נאמר אלא במעות בלבד אבל שאר כל דברים כגון פירות, כסות וכלים, שאדם שולח לחתן, אינו יכול חזור ולתובעו בהם, ולשאר אדם שאינו חתן, אפילו מעות - מתנה הם, כל מה ששולח לו, וכן כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, 'וכן השולח לחברו כדי יין' עד 'אלה במעות' ולחתן בלבד. עד כאן לשונו. הרי שזה הרב הבין הפך דברי הרב גאלנטי, זיכרונו לברכה, ואם באנו לדייק לשון המשנה: לא מיעטו אלא כדי יין ושמן, שהם מיני פירות, זה שאר דברים, כולם ניתנו להיתבע, וכיוון שפלוגתא היא, וספק יש בדבר, ידוע שהמוציא מחברו עליו הראיה.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות זכיה ומתנה, הלכה ט"ו, עמ' ש"ל, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמותר לכל לדוג בחכה בים טבריה, אף שאינה בשטחו.
'עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ ... וכן התנה שיהא כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה, והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט, שהגיע אותו הים בחלקם'. - הדבר מבואר שאין בכל גבולי ארץ ישראל, ים מגוף הארץ אלא ימה של טבריה. ויפו, אף שיש בה ים גדול, אינו מארץ ישראל, לכך התנה ים של טבריה. ועיקר הדין כתבו שם התוספות, שפריסת קלע נאסר אפילו לבעלים עצמם, כמו ששנינו לפנים, שהתנו השבטים זה לזה וכו' עיין שם. ורבנו התיר פריסת הקלע לבני השבטים מפני שקשה לו לשון הברייתא ששינו: 'בראשונה התנו' – משמע שלא התקיים תנאם, שהרי בא יהושע וביטלו. ועוד, שהרי זה שפריסת קלע תנאי בשם יהושע, ואם מתחילה התנו השבטים על זה, למה תלו הדבר ביהושע, מכוח זה מפרש רבנו, שהברייתא אומרת 'אפילו לבני השבט', ובא יהושע והתנה שלבני השבט יהיה מותר, והוא שאמר רבנו 'והוא שיצוד בחכה בלבד' - לא בא אלא להוציא פריסת הקלע שאסר אחר כך, אבל פריסת רשת ומכמורת הותר לכל אדם, והרי הוא בכלל צידה, שהתיר זיכרונו לברכה, שסתם צידה היא רשת.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות נזקי ממון, הלכה ג', עמ' י"ד, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אבדת תלמיד חכם בטביעת עין משום עדותו ולא חכמתו.
'אם יבוא תלמיד חכם ויאמר אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לו טביעת עין - חייב להראותו לו, אם הכירו, ואמר שלי הוא - מחזירן.' - 'הכנסת גדולה', חושן משפט, סוף סימן רס"ב כתב בשם 'ספר מאירת עיניים', זה לשונו: שיש להסתפק אם נוהג דין זה בתלמידי חכמים של זמן זה. עיין שם. ולא ידעתי מהו, שאם קיים לנו, שאינו משנה בדיבורו וכו', למה לא יהא נוהג גם בזמן הזה, שהרי אין תלוי בחוכמה כל-כך אלא בעדות.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות גזלה ואבדה, הלכה י"ב, עמ' צ"ו, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)