חכם יצחק הצרפתי

שע"א - ז' אדר תכ"א      

1 6 6 1 - 1 6 1 1      

חכם יצחק הצרפתי

מקצת שבחו

חכם יצחק הצרפתי נולד לאמו בת החכם יעקב אבן עטר ולאביו חכם וידאל בשנת שע"א (1611) בפאס במרוקו. 
אביו, שעמד בראש בית דין בעיר פאס, נפטר בילדותו, ואמו פרנסה וגידלה אותו על ברכי התורה והיראה. משגדל נכנס ללמוד בישיבת החכם יצחק ששון. עד שנפטר רבו, כבר היה הולך ודורש ברבים, ונתמנה לדיין בבית דינו של חכם שאול שמואל סרירו, ראש החכמים בעיר פאס, יחד עם חכם סעדיה אבן דנאן (השלישי), שנתמנה לאב בית הדין בשנת תט"ו (1655) וחכם אברהם חאגיז.
בשנת ת"ב (1642) חכם יצחק צרפתי עמד בראש הקהילה היהודית בפאס, ונבחר לנגיד עליהם גם ע"י קהילת "המגורשים" וגם ע"י קהילת "התושבים". בתפקידו כ"נגיד" או בערבית "שייח' אל יהוד", עמד במסירות נפש בפני שליט פאס, להציל כל אחד מבני הקהילה, והיה אחראי על גביית המסים, המוטלים על היהודים.
בשנת ת"י (1650) מולאי מוחמד שריף, מייסד שושלת העלאווין מתאפילאלת, יצא למלחמה נגד שליט העיר פאס, ובשנת תי"ג (1653) תפס את השלטון. כל שנות המלחמה, סבלה הקהילה היהודית מעול מיסי המלחמה הכבדים. חכם יצחק צרפתי, שבא בדין ודברים, על עול המיסים הכבד, עם השליט החדש נתפס על ידו, הושלך לכלא, וכל רכושו הוחרם. לבסוף נפדה בכופר גדול על ידי הקהילה, ושב לתפקידו כנגיד.
חכם יצחק צרפתי עמד בראש ישיבה של תלמידי חכמים, והיה יושב ולומד עמם כל היום, אך היתה לו גם 'חברה של לילה', בה היה יושב ולומד עם 'בעלי בתים', המתפנים ללימודם בלילה. בשבתות היה דורש, בפני קהל רב, כל שבת שלישית. את חידושי תורתו ודרשותיו, איגד לספר אחד, 'תולדות יצחק', שנמצא בכתב יד.
חכם יצחק צרפתי נאסף לבית עולמו בשנת תכ"א (1661). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין להתבייש לשאול נדבה מהקהל מפני כובד המיסים.
'רבי יודן בשם רבי אלעזר אמר: שלושה דברים מבטלים גזירות רעות: תפילה וצדקה ותשובה'. -אמרתי שאין לנו פנים לעשות נדבה ולשאול לקהל מעות, מפני שאנו רואים כובד המסים שמכבידים עליהם, אבל אמרתי שרבותינו זיכרונם לברכה הסירו ממנו זאת הבושה, שאם ישראל יתנו צדקה מממונם ינצלו ממסים ומארנוניות. תראה זה במדרש רבה פרשת בראשית, פסוק: 'כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד', ואמרתי שהוקשה לרבותינו זיכרונם לברכה כפל הפסוק, שה' יהיה בכסלך, הוא עצמו, 'ושמר רגלך' - תרצו רבותינו זיכרונם לברכה שם לעיל ואמרו: בדברים שאתה כסיל בהם, וכאן תירצו בדרך אחר, ופירשו כי ה' יהיה בכסלך ... - שתתן צדקה מכיסך, ושמר רגלך - מלכד במסים.
תולדות יצחק, סעיף פ', עמ' 151, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד למהר לחתום זכויות ישראל, להחיש ביאת הגואל.
כדי שיחיש ה' ביאת הגואל, צריך שיהיו ישראל זכאים, ולכן אליהו ומשיח, שתמיד הם מתאווים לגאול לישראל, הם משתדלים לכתב הזכיות והמצוות לישראל, ומוליכים כל מצווה ומצווה לפני הקדוש ברוך הוא כתובה, כדי שיחתום עליה, כדי שלא יהיה פתחון פה למקטרגים ולשטן בעת הגאולה, שיאמרו שלא זכו ישראל, כדי שימהר יחישה לגאלנו, שכראות אליהו ומשיח שיש מקטרגים, יוציאו פנקס המצוות שעשו ישראל, והקדוש ברוך הוא חתום על ידם, ובראות המקטרגים שם השם חתום, ייסתם פיהם ולא יהיה להם פנים לקטרג עוד. ולזה נתייחדו אליהו ומשיח כנזכר יותר מזולתם. ...
עוד נראה לי לפרש הפסוק כפי הפשט 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - רצה לומר: שתתן לו צדקה, תרווח בזה, ש'גר ותושב וחי', שהם אליהו ומשיח והקדוש ברוך הוא, במהרה יהיו עמך. רוצה לומר: שיבואו לגאול אתכם בשכר הצדקה.
תולדות יצחק, עמ' 265, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיצחק הלך בדרך אביו לגייר להכניסם תחת כנפי השכינה.
'וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלישתים' - התורה האריכה בהזכירה, הבארות שחפרו עבדי יצחק, לומר לנו שיצחק, עליו השלום, היה הולך בדרך שהיה אברהם אביו הולך, שכמו שאברהם, עליו השלום, היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, כן יצחק, עליו השלום, היה הולך בדרכי אביו, והיה משתדל לגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
תולדות יצחק, פרשת תולדות, עמ' 186, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלרבו יש רק חלק מן התורה וצריך ללמוד מרביים הרבה.
במה שאמרנו, שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, שלא יוכל אחר לחדשו אלא הוא, בזה מתורצת קושייתנו, שלהיות שזאת המגילה הייתה חלק נפש שלמה המלך, עליו השלום, לכן נקראת על שמו, ואמת הוא שנאמרה בסיני ובים ובאוהל מועד, ואמרה הקדוש ברוך הוא ומשה וכולי, והכל אמת, ועם כל זה היא חלק נפש שלמה, עליו השלום.
באופן שיצא לנו מכל האמור שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ולכן הלמד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, מפני שלא יוכל ללמד לתלמידיו אלא החלק שמיוחד לנפשו מהתורה. אבל הלמד מרביים רבים יראה ברכה בלימודו, מפני שכל אחד מלמדו חלקו המיוחד לו, ונימצא שלמד כל התורה.
תולדות יצחק, שבועות, עמ' 319, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם הדרשה על מעלת התורה בשבת שלפני שבועות.
אמרתי טעם לדרשה זאת, שאנו דורשים בזה השבת, הקדמתי מה שהביא הרב משה אלשיך פרשת 'אמור' על פסוקי חג השבועות, על השאלה ששואלים למה בחג השבועות, לא נתנה התורה טעם לזאת החג, שהוא על שהוא יום מתן תורה, כמו שנותן טעם בכל המועדים תראהו משם. גם הבאתי מה שהביא הרבי יצחק אברבנאל, זיכרונו לברכה, על אלה הפסוקים בעצמם, שאמר שאין אנו חוגגים חג השבועות על שהוא יום מתן תורה, אלא על שהוא תחילת הקציר וכולי.
ואמרתי אני יצחק, עפר ואפר, שלהיות שחג שבועות אינו זכר למתן תורה, לזה אנו דורשים זאת הדרשה בזה השבת זכר למתן תורה. ומה שאין אנו דורשים זאת הדרשה ביום השבועות בעצמו, אלא בשבת שלפני השבועות, הוא כדי שידעו הקהל, קודם יום מתן תורה, מעלת התורה. שיום השבת אין לקהל מלאכה, והכל באים לשמוע הדרשה, וידעו מעלת התורה.
תולדות יצחק, שבועות, עמ' 315, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שטובה מכל מסחר, שאינו צריך להוצאות כדי שירוויח.
מצוות הצדקה היא פרקמטיא היותר טובה מכל הסחורות שבעולם. מפני שהפרקמטיא שאנו עושים כדי להרוויח, יצטרך להוציא הוצאות רבות כדי להרוויח, ופעמים יוצא כל הריווח בהוצאות. המשל - אני משלח אלף אוקיות בספינה אחת, אני צריך להוציא הוצאות רבות עד שיגיעו לידי פעם אחרת, אבל הצדקה מה שאני נותן לצדקה, אין צריך להוציא הוצאות עליו כדי שארוויח, אלא מה שאני נותן הקדוש ברוך הוא גונזו ומשמרו בבית גנזיו לעולם הבא, ואינו מחשב עלי הוצאות כלל.
ולכן אנו צריכין להשתדל במצוות הצדקה, כמו מונבז המלך, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני רעבון. ואל יחשוב אדם ויאמר: אני מוציא ממוני בצדקה, מה אני מניח לבני? - שאם יהיו בניו צדיקים הקדוש ברוך הוא יזמן להם פרנסתם, ואם יהיו רשעים יאבדו, בר מינן.
תולדות יצחק, סעיף פ"ג, עמ' 155, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).