מקצת שבחו
חכם שמואל די מדינה, מהרשד"ם, נולד לאמו ולאביו משה בשנת רס"ו (1506) בעיר שאלוניקי, תורכיה.
התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל על ברכי אחיו הבכור. ראשית תורתו למד מפי חכם לוי בן חביב בעל ה'עין יעקב' ועיקר תורתו מפי חכם יוסף טאיטאצאק, ראש הישיבה הגדולה בשאלוניקי, שניהם דור ראשון למגורשי ספרד, שהגיעו לשאלוניקי, עם הזמנת הסולטאן ביאזיט השני, שפתח את שערי האימפריה העות'מאנית למגורשים.
בשנת רצ"א (1531), עמד בראש ישיבה בעיר שאלוניקי ואב בית דין. עמד בקשר והתדיין עם גדולי דורו, חלקם למדו בישיבתו של רבו חכם יוסף טאיטאצאק, ובתוכם חכם דוד בן זמרא וחכם בצלאל אשכנזי, בעל ה'שיטה המקובצת' ממצרים, חכם יוסף קארו בצפת, וחכם יוסף בן דוד בן לב מחכמי שאלוניקי.
בספרו שו"ת המהרשד"ם, נקבצו ע"י בנו כאלף מתשובותיו הרבות לשאלות, שהופנו אליו מכל רחבי העולם. פסיקותיו השפיעו, דורות רבים אחריו, עד ימינו. בישיבתו הנהיג שיטה ייחודית, בה עודד את תלמידיו ללימוד עצמאי וחשיבה ביקורתית. תלמידיו ישבו עמו בבית הדין, ולמדו תורה הלכה למעשה. בין תלמידיו הרבים תלמידי חכמים כמו חכם מנחם די לונזאנו בעל ה'שתי ידות', וחכם אברהם די בוטון בעל ה'לחם משנה', ואנשי מעשה: סוחרים, רופאים ואנשי מדע.
חכם שמואל די מדינה נפטר ביום ב' חשוון בשנת ש"ן (1589), ונקבר בעיר שאלוניקי.
בין תשובותיו וחידושיו: 'פסקי הגאון מוהר"ר שמואל די מדינה' יצא לאור בחייו בשאלוניקי, במספר כרכים בין השנים ש"מ-שמ"ב (1580-1582), שו"ת המהרשד"ם יצא לאור בשאלוניקי ע"י בנו חכם משה, בן השנים שנ"ד-שנ"ח (1594-1598) 'בן שמואל' - דרשות יצא לאור במנטובה ע"י נכדו חכם שמעיה, בשנת שפ"ב (1622).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלמות האדם, אינו מושג אלא במעשה הצדקה.
'זה ספר תולדות אדם' - ואחר שתכלית שלמות האדם הוא להידמות אליו, יתברך, זה השלמות אינו מושג אלא במעשה הצדקה, וכן מצינו ששמו יתברך 'שלום', שנאמר: 'ויקרא לו ה' שלום', וכן הצדקה: 'והיה מעשה הצדקה שלום, וכן 'שלום' רומז הקשר והקיום שיש לעולם עם חלקיו. אם כן, נמצאנו שהמצווה הגדולה הזאת היא המאשרת לאדם.
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש א' לצדקה, דף ד' ע"ב, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד 'זה כל האדם': שהמעשה משלים חומרו והעיון נפשו.
דבר גלוי וידוע ששלמות האדם תלוי בשני דברים: האחד - בעיון, והשני - במעשה. וזה אחר שרצונו יתברך עשהו מורכב מחומר וצורה, צריך להשלים כל אחד מהם במינו: החומר - במעשה המצוות נחמדות הטובות, והצורה - בעיון התורה.
ועל זה אמר שלמה, עליו השלום, בחתימת ספרו: 'סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא' - וזה כי להיות הספר ספר המחקר, אשר בו חקר ודרש משלמות האדם מהותו, סיים ואמר: 'סוף דבר' - כבר נסמך ונעשה כל החקירה האפשרית, והמסקנה ממה שלמדנו היא כי שלמות האדם והצלחתו תלוי בשני דברים בעיון ובמעשה. בעיון - 'את הא-לוהים ירא' כמו שאמר התנא: 'אם אין חוכמה אין יראה'. 'ואת מצוותיו שמור' - זה המעשה.
ונתן טעם למאמרו: 'כי זה כל האדם' - והוא כי המלאכים שהם פשוטים מחומר לא נאמר בהם 'כל מלאך', וכן בעלי חיים לא נאמר בהם 'כל סוס' או 'כל חמור' - כי אין לו רק הצורה החומרית, אבל האדם המורכב משניהם נופל בו הלשון 'כל' - כי מצד המעשה, הנמשך מן החומר משלים חומרו, ומצד העיון משלים נפשו, אם כן נמצא כי שניים אלו צריכים לו להצלחתו.
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש ג' לפסח, דף י"א ע"ב, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לכיוון תיבת 'שלום' של הבו לה' עם 'שלום' בברכת כוהנים.
סיום כל הברכות שבאו בתפילה הוא השלום, לפי שאין דבר חוץ מן השלום, וכן הברכות: 'יברכך, יאר ישא', סיומן הוא השלום, וכמו שתמצא במה שפירש בפרשת נשא, ולהיות ראיתי כי לא נמצא מזמור ספר תהילים, שיסיים התיבה האחרונה 'שלום', רק 'מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים'. אם כן טוב ויפה לכווין כוונת המזמור עם כוונת הפסוקים מברכת כוהנים, כיוון שהם נגמרים בתיבה אחד.
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש ד' על עניין השלום, דף י"ד ע"א, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד במה שנשתנתה מצוות מילה על יתר מצוות שבתורה.
ראיתי לעורר בעניין המילה הערה אחת, לא ראיתי לאחד מן החכמים, 'חדשים גם ישנים', נתעורר על זה, והוא זה שמה נשתנה מצווה זו מכל המצוות האמורות בתורה - חייבה תורה למול את בנו, שלא ציווה כן בשום מצווה אחרת: לא ציצית ותפילין, ולא סוכה ולולב, אף על פי שחכמינו זיכרונם לברכה חייבו לאב להתחנך את בנו במצות, כל מצווה ומצווה כפי הבנת הבן, ציצית - מי שידע להתעטף, תפילין - מי שידע לשמור אותם בטהרה, וכיוצא בזה בשאר מצוות, מכל מקום אינו אלא מדרבנן - לא מן התורה, כי התורה לא חייבה לאדם עול מצוות, אלא מי שיהיה בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד, וכשיגיע לזמן הנזכר, אין על האב חיוב כלל, ובתוך זה הזמן - לא האב ולא הבן חייבים, וכאן החיוב על האב למול את בנו בן שמונה ימים, שנאמר: 'וביום שהשמיני ימול'.
ואין לומר הרי פדיון הבן, שחייב האדם לפדות את בנו בכורו, משיגיע לשלושים יום ואילך. ואם לא פדאו האב - חייב הבן לפדות את עצמו, שבשלמא - פדיון הבן יש טעם להיות המצווה על האב, לפי שהוא וולד שלו, וכמו מזכה לו התורה בתבואה ובפירות האילן, וחייב להביא ביכורים
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש ז' לברית מילה, דף כ"ח ע"א, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד המשמח חתן יהיה סיבה להחזיר שכינת המשפיע לציון.
'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'. - אמרו זיכרונם לברכה במסכת קידושין: אמר רבי שמעון: למה כתוב: כי יקח איש אישה - שדרך האיש לחזר אחר האישה, וכן דרך המשפיע לחזר אחר המושפע, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אם כן, מי שמשמח חתן, המחזר אחר אשתו, הנה הוא יתברך, במעשיו הטובים, יהיה סיבה, שבזכות זה, יפן ה' ברחמיו להחזיר שכינתו לציון, כי הוא יתברך המשפיע, וציון המושפעת.
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש ח' לחתן, דף ל"ז ע"א, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד גדר בהנהגת רבים לתת לכל כת וכת דבר הצריך להם.
בקיבוץ הרבים ימצאו בני אדם, מהם חכמים, יודעי דעת ומביני מדע, ומהם פתאים, נעדרי הידיעה, ומהם בינוניים. והנך רואה שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה. והנה המדבר ברבים, אם ידרוש בדברים עמוקים, נאים לחכמים, ימצא שקיבוץ שאר העם שם לבטלה - וזה לא יתכן. גם אם יבחר הקצה האחר, לדבר דברים פשוטים, נאים להמון העם, יהיה, אם כן, קיבוץ החכמים לבטלה.
ועל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'שפתי צדיק ירעו רבים', וכבר ידוע שגדר הצדיק הוא הנותן לכל דבר חוקו, כדברי הרב המורה, ולזה יתכן איש הנהגת הרבים, כי הוא יודע ליתן לכל כת וכת - הצריך לו. אומנם, אשר עיניהם בקצוות, ואינם מבחינים בפני מי מדברים, ופעמים ידברו בפני המון דברי יגיעה להם, נזק והפסד ולא תועלת, ופעמים ידבר בפני חכמים דברים פשוטים, וילעיגו עליו.
חכם שמואל די מדינה, בן שמואל, דרוש י"א לנכנס במשרת הרבים, דף מ"ד ע"ב, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622) מתוך 'החכם היומי'
