מקצת שבחו

האומה הישראלית הנבחרת, איש באחיו ייגשו ולא יתפרדו. וכל פרטי ופרטי מהאומה הזאת, אחוז בעבותות אהבה עם חברו 'ויעשו כלם אגדה אחת', וכמי שבא הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', כי על כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'וכשלו איש באחיו ואיש ברעהו' - כל ישראל ערבין זה לזה, וכמו כן כתבו כת הקודמים משם מורנו החכם רבי שלמה אלקבץ בטעם מחצית השקל, הביאו מורנו החכם רבי יום טוב אלגאזי, זכרונו לברכה, כי טעם היות מחצית השקל ולא שקל שלם, היה להורות ולהזהיר על הייחוד, כי זה מתן מחצית שקלו וזה מחצית שקלו והיה אחד, כי כל אחד בלתי התייחד עם רעהו, חצי מגופו נחשב, 'ואחד באחד ייגשו' 'והיו לאחדים'.

לעניין שאמרו להרבות במשתה ושמחה, לא אמרו אלא ששון ושמחה של מצווה, ולהאכיל לעניים בסעודתם, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות. שכל מה שמשמח לב האומללים האלה, משמח את בקדוש ברוך הוא, שהם הכלים השבורים שלו.
אך לא אמרו שמצווה להרבות סעודתן וכל מיני שמחות, לקרות ולזמן עשירי עם, אשר המה שמחים דשנים ורעננים בקרב ביתם, ולב טוב משתה תמיד כל הימים, ולא יקוו לבני אדם לשמח את לבם, כי המה שמחים מאליהם בלאו הכי, ולסעודה ולשמחה מה זה עושה. ... כי עיקר הכל לשמח למי שאינו שמח, ולשבוע מי שאינו שבע בשמחת התורה, לא להצבות בטן השבעים ושמחים.

אנחנו חייבים להקדיש יום אחד בכל שבוע, לזכר האמת המגולה, שבששת ימים העולם הנראה נברא, ויום השביעי מקודש כיום מנוחה על ידי יוצר הכול.
האמונה במעשה בראשית, שנקבעה כסיבת קדושת השבת, סותרת את האמונה היהירה ב'נצחיות החומר', ולכן היא בין עיקרי דתנו, המודה בבורא כל יכול.

נוהגים פה ליוורנו, יגן עליה א-להים, ביום הנישואין להתפלל מנחה בבית החתן בעשרה, וקודם שמונה עשרה אומרים שירות וזמירות לשבח החתן, ואחר תפילת שמונה עשרה קדיש תתקבל, כי אין נפילת אפיים בבית החתן. ובמקום 'למנצח בנגינות' אומרים 'רחש לבי' מפני שמדבר על עניין חתן וכלה, וקורא לחתן מלך כמו שיש בפרקי רבי אליעזר: החתן דומה למלך. ... ואומר קדיש 'יהא שלמא' ו'עלינו', ופסוקי 'אברכה', בעוד שמלווים החתן לבית הכלה.

וחיים יוסף דוד אזולאי כתב וכן הוא מנהגינו להשים טבעת הקידושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע, וכן הוא מנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם עד כאן. וכבר ידוע הרמז האמור על מזמור 'השמים מספרים', שנזכר בו 'והוא כחתן יוצא מחופתו' -שכשתתחיל למנות התיבות באצבעות ידך מפסוק 'תורה ה' תמימה', בכל פעם יבוא תיבת 'שמו יתברך' באצבע, ולבסוף 'הנחמדים מזהב', תיבת מזהב נופלת על האצבע, לרמוז שהיא מקודשת, שכבר קידשוהו שמים ליתן בו טבעת הקידושין.

למרות שבהתחלה נראה קשה, לומר מילים של נחמה בפני אסון כזה, ליבותנו נפתחים ביום העברת עצמות נסיכתנו האהובה למנוחת עולמים. בהכרתנו כאזרחים נאמנים של מלכנו הנערץ, לא נוכל לשכוח את רוב רבבי הטובות, אשר קיבלנו מכל היושבים על כיסא המלכות, מאז כניסתנו לממלכה בזמן המלך צ'ארלס השני. אם בכל לב של בן אנוש מתעוררים כאב וצער, על אחת כמה וכמה בלבבות שלנו, שקיבלנו טובות כה גדולות ומרובות, וחסות ממשפחת המלוכה.

שנו חכמים 'שלושה (וזה שקבע שלשה לאו דווקא, עיין במפרשים אבל ככה הוא גם כן שלעניין דברי תורה אפילו באחד), שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים'. אמרו המפרשים שיוצאים בברכת המזון, והקושיה מפורסמת: אנחנו עוסקים ברשעים?! כמו שכותב התוספות יום טוב שם. גם מבואר בכל מקום בתלמוד ובזוהר, שצריך להיות דווקא דברי תורה מלבד ברכת המזון. ואמנם לעניין הסדר, יראה לי שהוא אחר האכילה. … ומה טוב וישר חילם של אנשי מזרח ומערב ושאר מקומות, הנוהגים להזכיר ולומר איזה חידוש על פסוק ומדרש, לקיים מצות חכמים כתיקונה, ובזה נפשו לו תשבע מלהגות לבו תבונות על שולחנו, מעניינו של יום.