חכם חיים יוסף דוד אזולאי

תפ"ז - י"א אדר תקס"ו      

1 8 0 6 - 1 7 2 7      

חכם חיים יוסף דוד אזולאי

מקצת שבחו

מרן חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה מרן החיד"א, נולד לאימו - ביתו של המקובל יוסף בייאלר שעלה מאשכנז לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד, ולאביו - חכם רפאל יצחק זרחיה, שעלה מהעיר פאס שבמרוקו, לחברון, בנו של המקובל חכם אברהם אזולאי. מרן חיים יוסף דוד אזולאי נולד בשנת תפ"ז (1727) בעיר חברון.
בן שבעה חודשים, חשבו עליו שהוא מת ועזבו אותו על גב קרקע. נכנסה אליו זקנתו, והרגישה שיש בו נפש חיה, לקחה אותו, וכרכה אותו בצמר גפן. נתחמם וחיה, ונתגדל לשם לתהילה ולתפארה.
מרן חיים יוסף דוד אזולאי למד בירושלים אצל רבו חכם יונה נבון בעל ה'נחפה בכסף', אצל חכם יצחק ראפאפורט, ובישיבתו של ה'אור החיים' - החכם חיים בן עטר. לאחר מכן המשיך בלימודיו בישיבת המקובלים 'בית אל' אצל חכם יום טוב אלגאזי.
בשנת תקי"ה (1755) יצא לראשונה את ארץ ישראל כשליח דרבנן לארצות צפון אפריקה ומערב אירופה. 
בשנת תק"ל (1770) יצא למסעו השני. תוך מסעו בזמן שהותו בתוניס, בשנת תקל"ד (1774), נודע לו על מותה של אשתו - רחל ממנה נולדו לו ארבעה ילדים. הוא חזר לארץ ישראל, ולאחר מכן נישא בשנית.
בשנת תקמ"א (1781) יצא למסעו השלישי. בכל מקום אליו הגיע, מרן חיים יוסף דוד אזולאי בחן את אוספי הספרים שמצא, בספריות ובארכיונים, רבים מהם בכתבי יד שלא הודפסו, מהם גם העתיק בספריו.
לבקשת הקהילה היהודית בליוורנו, לאחר סיום מסעו השלישי, מרן חיים יוסף דוד אזולאי השתקע בעיר ליוורנו שבאיטליה, והקדיש את רוב זמנו לכתיבת חיבוריו, וכן שם פורסמו מרבית ספריו.
מרן חיים יוסף דוד אזולאי נפטר ביום י"א אדר בשנת תקס"ו (1806) ונטמן בעיר ליוורנו. 
בשנת תש"כ (1960) ביוזמת הראשון לציון חכם יצחק ניסים ורבה של ליוורנו חכם אליהוא טוואף הועלו עצמותיו אל ארץ ישראל והוא נטמן ע"י חכם מרדכי אליהו בהר המנוחות.
מרן חיים יוסף דוד אזולאי הותיר אחריו כ-80 חיבורים בנושאים רבים, ביניהם ספרי הלכה, פרשנות ודרושים כ'ברכי יוסף - שולחן ערוך', 'אהבת דוד' - דרושים, 'פתח עיניים' - על אגדות התלמוד, 'מחזיק ברכה' - ענייני תפילה, 'כיסא רחמים' - מסכתות קטנות, 'זרוע ימין' - על מסכת אבות. ספרי היסטוריה ומסעות כ'שם הגדולים', ו'מעגל טוב'. פירושים על התנ"ך כ'לחם מן השמיים' - תורה, ו'חומת אנ"ך' על נביאים כתובים.

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה שאין לנקד ספר תורה כדי שהאדם יוכל לדרוש כמה כוונות.
ספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרוש, מה שירצה - כי האותיות, כשאינם מנוקדות, סובלות כמה כוונות, ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטווינו - שלא לנקוד ספר תורה.
כי משמעות כל מילה - לפי הניקוד, ואין משמעותה עם הנקוד - כי אם עניין אחד, ובלי נקוד - יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים. והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, לדוד אמת, תורת השלמים, הלכות ספר תורה סימן י"ג, עמ' מ"ח, משה אהרון קעגיל, ליוורנו, תקמ"ו (1786) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מזהיר איסור גזל עכו"ם, שכשידע - יש בו גם חילול ה'.
רבים מההמון קל בעיניהם איסור גזל עכו"ם - והם טועים, שהוא איסור. וכשידע - יש חילול ה' גם כן.
וכתב רבינו יהודה זכרונו לברכה: שישראל גנב מעכו"ם - ולא ידע, ואחרי מותו, השר שלו הגיד לו, ותבע דין, וגזרו על ישראל גזרה רעה, ועוון גזל חמור מאוד.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, כיכר לאדן, מסכת דרך ארץ זוטא, פרק רביעי עמ' קס"ד, הוצ' יהדות התורה, ירושלים, תש"ן (1990) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש 'את עני עימך', שמה שכבר נתן - לעולם נשאר עימו.
'אם כסף תלוה את עמי את עני עימך' - מה שנתת לעני זה דווקא הוא 'עימך', וכל העושר אינו 'עימך' - כי מי יודע למי יהיה, אבל הצדקה הוא שלך ודאי.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, נחל קדומים, פרשת משפטים, עמ' נ"ז, הוצ' יהדות, ירושלים, תשמ"ו (1986) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל ישראל קיבל חלקו מסיני, ורק הוא יכול להוציאו לאור.
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - ומקשים, שלכאורה נראה שהתורה עלבון רב מטילה - שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
ומה עלבון יש לה לתורה, שלא יעסקו בה?! - ובפרט שנראה שאפילו אם רבים עוסקים, ואחר אינו עוסק - נקרא נזוף. ומה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק?! - והלא לא אלמן ישראל ויש כמה חכמים שעוסקים בתורה. ועל פי דרכנו אמרנו שם - כי כל אדם מישראל קיבל חלקו מסיני, וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו, וזה לא אפשר על ידי אחר.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, אהבת דוד, דרוש י"ב לשבת כלה, עמ' נ"ג, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תרנ"ט (1799) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' לומד מאביו, שגם אישה יכולה לשורר, שניכרת השראת השכינה.
שמעתי ממעלת עטרת החיים, מורי ...: 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - הכוונה שנקט לשון נקבה, לרמוז שגם אישה יכולה לשורר, ואין לחוש לקול באישה ערווה, וזהו שנאמר בלשון נקבה 'צהלי ורוני יושבת ציון' - וצהלה אישה ואין לחוש כלל - 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - שניכרת השראת ה' בישראל, ואימת ריבונו של העולם עליהם, ולא באו להרהור. עד כאן דבריו זכור לטוב.
ובזה אפשר כוונת הכתוב בשירת דבורה: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לה' אנוכי אשירה, אזמר לה' אלוהי ישראל' - כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה, שעם היותה נביאה - אישה היא, וקולה לא ישמע, ואיככה תוכל לשיר בקול נעים, נגד כל ישראל באוזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים', ואוזניכם תשמענה דבר, ואל תחושו עתה, אם שמוע תשמעו בקולי - קול אישה, הלא תדעו - 'אנוכי לה'', שאני מרכבה לשכינה, ויש כאן השראת שכינה, וכיוון שיש כאן אימת השכינה, אנוכי, עם היותי אישה - אשירה אזמר. שאימת השכינה מסלקת ההרהורים.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, ראש דוד, פרשת בשלח, דף נ"ד ע"ב. דפוס אליעזר שלמה, מנטובה איטליה, תקל"ו (1776) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם לומר שמועת רבי חנניא בן עקשיא לפני אמירת קדיש.
מן הדין יש לומר קדיש על כל תורה שבעל פה ...אלא שקדיש של אגדה, גדולה מעלתו - שמקיים העולם. ונראה הטעם, שכיוון שאגדה מושכת לבו של אדם - ישמח ישראל, וכי עניין אנשים (לומר) 'יהא שמיה' מתוך שמחת מצוה - נחת לאדונינו ומתקיים העולם.
ומזה הטעם נהגו לומר בסוף (פרקי אבות) - שמועת 'רבי חנניא בן עקשיא אומר', בעבור ישמח העם, שהיא אגדתה וזכות ישראל. ואומרים קדיש שלו בסוג 'יהא שמיה' של אגדה, וזהו מנהג ולא מן הדין.
חכם חיים יוסף דוד אזולאי, ברכי יוסף אורח חיים סימן נ"ה, עמ' כ"ו, ליוורנו, תקל"ד (1774) מתוך 'החכם היומי'