מקצת שבחו

ויהיה משאכם ומתנכם בשוק נאה, ותזהרו מאוד לישא וליתן באמונה, כי האמונה היא מלכות, סוד הקדושה אמונתן של ישראל, ויש לאדם לישא וליתן בה, כדי שהכל יהיה בתוך הקודש, ולא יצא לחוץ למקום השקר. כי הריווח שיהיה לכם באמונה הוא שפע הקדושה, ושכנגדו הוא שפע אל זר, חס ושלום, ובא זה ומאבד את זה.
ותנו מממונכם בעין יפה לצדקה בכל יום, וכן לכל מצווה, וכל מי שייתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ולכך נאמר: 'כי נר מצווה' - שאלף אלפים מדליקין ממנו, ואורו במקומו עומד. ואל תונו שום אדם, שכל ממון, שאינו של יושר, הבא ליד האדם, הוא מהשפעות הבאים מכוח השטן ומצינורותיו הנשברים.

הנה מזה עדות נאמנה, אמנו רחל שמסרה ג' הסימנים בליל נישואיה לאחותה: א, נידה. ב', חלה. ג', הדלקת הנר. ועם שאישה מתקנאת בירך חברתה, כבשה תאוותה שהרחיקוה מיעקב דודה כדי שלא תיכלם אחותה. ומהחסד הזה שעשתה רחל עם אחותה נתן השם שכרה כפול ומכופל כנגד הג' סימנים הנזכרים: נגד סימן נידה, פעל השם עמה נגד הטבע, שהיא הייתה עקרה, כמו שכתוב: 'ורחל עקרה' - וילדה. נגד סימן חלה, נסתובב העניין שנלקחה הבכורה מראובן, וניתנה ליוסף בכורה של רחל, וירש פי שניים בארץ ישראל. וכנגד סימן הדלקת הנר בשבת, זכתה לבנה בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, מקום שבו מדליקין המנורה להעלות נר תמיד.

משם והלאה יהיה שלום וממשלה, שיבואו כל האומות מידי שנה לירושלים לחוג את חג הסוכות הוא חג האסיף, לזכר כי נאספו הגלויות משבעים מקומות אל ארץ אבותיהם, ועמהם נאספו כל האומות כולם.

זה כלל גדול בכל מצווה ועבודה תדירה, וכן בעסק התורה, שצריך שיעשנה בקביעות, ולא כשיזדמן לו לבד, ועל כן אמרו שצריך לקבוע לו מקום לתורתו ולתפילתו.
וכן כתוב בתיקוני הזהר: כמו שהנשמה עושה, כך שורה השכינה כנגדה. נשמה שהיא קבועה בתורה ובתפילה, אזי היא מקום קבוע שהשכינה שורה עליה. אבל נשמה שאינה קבועה בתורה או בתפילה, אלא אם מזדמן לה במקרה, כך גם היא שורה עליה במקרה.

כמה גדול כח המשפט התורני, שאפילו אם תהיה האומה חס ושלום, בתכלית השפלות גולה ובלא אור תורה, עם כל זה בקיום המשפט תרום האומה משפלותה לרום מעלתה הגשמית והרוחנית.
וזהו שסיים בעל המדרש: 'ואם אתם עושים אותם, הרי הוא מחזיר בתי דינים ובית המקדש שלכם', שנאמר: 'ואשיבה שופטייך כבראשונה', וסמוך לו כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. - 'ציון' שהיא על תילה 'תפדה' מכל צרה 'במשפט' התורני, והגם ש'מציון תצא תורה' - לא מפני התורה שלה תפדה, אלא על משפט אמת שתעשה. 'ושביה' - אותם שאין להם בגלות הידיעה להיות דן דין אמת לאמיתה של דין, שבויים אלו, בני הגולה, יהיו נפדים מגלותם, בשומרם משפט התורני באותו חלק הנקרא צדקה, שהוא ביצוע הפשרה בין בעלי הדין.

בתי כנסיות שבגלות, הנהיגו קדמוננו, עליהם השלום, לעשותם בדרך ואופן, שיהיה להם הדוגמא של בית המקדש, בהראות בתוכם דוגמא לארבע דרגות המציאות. רוב בתי כנסיות יש להם העזרה לפניהם רמז לעולם הזה. הבית כנסת עצמו עם הנרות הדולקים בו, רמז לעולם הכוכבים. הדוכן רמז לעולם המלאכים. הכיסא ששם יושב השליח ציבור וספר התורה בחיקו, רמז לעולם שבו כיסא הכבוד. ארון הקודש עם הספרי תורה שבתוכו רומזים לעולם הספירות.

טוב לומר קודם קדיש, אחר ברכת התורה וברכת כוהנים פרשת תרומת הדשן כי זמן מצוותה הייתה קודם עלות השחר, והיא טובה להעביר רוחות רעות וליישר ההרהור, ובפרט בפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואם ירצה להוסיף בפרשת האזינו ... ואם ירצה יקרא סדר קבלת התורה שבעל פה. ... אך עיקרם נתקנו ליחיד, שאינו מתפלל עם הציבור או עבור בני היישובים, שאין להם מניין, שאליהם יאות לומר כולם, ערב ובוקר, חלף קדיש וקדושה וברכו, ונדפסו לזכות את הרבים...
מכל מקום המרגיל עצמו בהם, יתווסף לו בהם כוח וקדושה. ... ואם ירצו לקצר הסדר שבכל יום, יעשו כרצונם, והנה אנו לא הנהגנו עצמנו לומר בכל יום פסוקי 'ועתה יגדל נא כוח ה' במזמור שלפני קדיש, כדי שלא להטריח על הציבור. רק בימים המיוחדים כגון שבתות וראשי חודשים, ובימים שדודים מתמתקים, וכן כל אחד יוכל לקצר כרצונו.