מקצת שבחו
חכם מנשה בן ישראל, נולד לאמו ולאביו יוסף בן ישראל בשנת שס"ד (1604) באיי מדיירה שבפורטוגל.
בשנת שס"ה (1605), כשנה לאחר הולדתו, ברחה משפחתו מפורטוגל בגלל רדיפות האינקוויזיציה, ולאחר גלגולים שונים התיישבה בעיר אמסטרדם שבהולנד. תורתו למד מפי רבו החכם יצחק עוזיאל, שהגיע לאמסטרדם מהעיר פאס במרוקו, ועמד בראש קהל קדוש 'נווה שלם' למגורשי פורטוגל.
בשנת שע"ט (1619) החל לדרוש בקהל, בשנת שפ"א (1621) יצא לאור חיבורו הראשון 'שפה ברורה', ובשנת שפ"ב (1622) החליף את רבו, שנפטר כראש קהל קדוש 'נווה שלום'
בשנת שפ"ד (1624) נשא לאישה את מרת רחל סואירו, ונולדו להם שלושה ילדים - בת ושני בנים. לפרנסתו ייסד בשנת שפ"ז (1627) את הדפוס העברי הראשון באמסטרדם.
חכם מנשה בן ישראל היה בקי בעשר שפות, ופרסם את חיבוריו בחמש שפות. הוא היה בקי בחוכמות העולם, ויצר קשרים עם שרים נכבדים ומנהיגי האומות. כך בשנת שצ"ב (1632) פרסם את חיבורו El Consiliador, עבור מלומדים נוצריים, בו יישב מאות פסוקים בתורה, שנראו כסותרים זה את זה.
בשנת שצ"ט (1639) התאחדה הקהילה היהודית באמסטרדם, שהייתה מורכבת משלוש קהילות לקהילה אחת גדולה בשם 'תלמוד תורה'. חכם שאול מורטירה מונה לראש הקהל, וחכם מנשה בן ישראל מונה לסגנו ולדיין.
בשנת תי"א (1651) הוציא לאור את ספרו 'מקווה ישראל' בעניין עשרת השבטים ושורשי הילידים באמריקה, ובשנת תי"ב (1652) הוציא לאור את ספרו 'נשמת חיים' - דרושים
חכם מנשה בן ישראל האמין שהתיישבות יהודית בכל קצווי תבל תחיש את ביאת המשיח לכן פנה באגרותיו לכריסטינה מלכת שוודיה להתיר ליהודים להתיישב בממלכתה, ובשנת תט"ו (1655) יצא ללונדון בראש משלחת בהזמנת שליט הקהילייה של אנגליה, לורד המגן, אוליבר קרומוול כדי להשתתף בפולמוס האם להתיר ליהודים לחזור לאנגליה, לאחר שגורשו ממנה, 350 שנה לפני כן, ע"י המלך אדוארד הראשון. הוא שהה באנגליה כשנתיים, וכחלק מפעילותו חיבר את הספר 'תשועת ישראל' בשפה האנגלית, ואכן ה' הצליח בידו.
בשנת תי"ז (1657) נפטר בנו, באופן פתאומי, והוא יצא בחזרה לאמסטרדם.
חכם מנשה בן ישראל נפטר ביום י"ד כסלו בשנת תי"ח (1658), ומנוחתו כבוד בבית החיים בעיירה אודרקרק.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שפרצופי בני האדם השונים מורים על נשמות
'למה נברא האדם יחידי? - ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומים זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו, שנאמר: תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש'. ...
שאין חפצו של זה כחפצו של זה, כי זה יחפוץ בחפץ פלוני וזה באחר, זה רודף אחר תאווה זו וזה אחר תאווה אחרת, האישה היפה לזה היא כעורה לאחר, מפני שאם כל האדם יטה לבבו לאשה אחת או לדבר אחד יבקשו הכל לגזול אותו הדבר בזרוע ויאמר בליבו ארדוף אשיג. ולכן הייתה מחכמתו של ה' יתברך לשנות דעותיהם ורצונם. ועתה, אם אמת נכון הדבר והניסיון יוכיח שאין אדם דומה לחברו בפרצוף הפנים והכרת פניו ענתה בכל אחד ואחד מהם ...
ואחר הדרישה והחקירה גמרתי בליבי שסיבת שינוי הפרצופים הוא שינוי הנשמות ... באשר הן על מדרגות מתחלפות כמו המלאכים, ולא ראי זו כראי זו, ומשם ייפרדו הגופים כלים מכלים שונים. והפרצופים אינם שווים כי הנשמות הן הנה הבונים מעונות להם, וכאיש ביתו. ועל כן אין להפליא אם לא יהיה האחד דומה לחברו. ובעבור שפרצוף הפנים הוא החלק היותר נכבד מהאדם באשר שם הנשמה, אורה זורחת בחושים הנכבדים משרתים להשגות העליונות, בו עשה הנשמה יותר רושם מכל חלקי הגוף, ובעבור זה אמר הכתוב: 'חכמת אדם תאיר פניו.'
חכם מנשה בן ישראל, נשמת חיים, מאמר ג', פרק ב', דף מ"ב ע"ב-מ"ג ע"ב'. דפוס ע. שרענטצעל, שטעטין תרכ"א (1861). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שנוהגים הישמעאלים קדושה בקברות התנאים.
הנרות אשר מנהגנו להדליק בעד המתים, ראיתי באורח חיים סימן תר"י שכתב עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש גדול או קטן עושים לו נר, גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו, והטעם מפני שהנשמה קרויה נר, כמו שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם'. וכתוב בתורה: כבדו ה'. ונראה שממנו ראו וכן עשו הישמעאלים והפרסים, באשר הם גם כן מדליקים נרות בעד המתים, כאשר ידענו. וכן כתוב בכתבי 'שבח יקר' ו'גדולת האר"י', שהישמעאלים נוהגים קדושה גדולה בקברות התנאים הקדושים ובבתי כנסיות, והן דולקים נרות על קברות הצדיקים ונודרים שמן לבתי כנסיות.
חכם מנשה בן ישראל, נשמת חיים, מאמר ב', פרק כ"ח, עמוד מ', א'. דפוס ע. שרענטצעל, שטעטין תרכ"א (1861). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שנתרצה בדברים האפשריים כי הדת ניתנה לכללות העם.
'כי קרוב הדבר אליך בפיך ובלבבך לעשותו - הורה כי השם יתברך אינו מבקש מהאדם נפלאות וגדולות ממנו, ושיהיו כולם חכמים מחוכמים, ונתרצה בדברים האפשריים, ובעשיית המצוות אשר יד כל אדם יחתום, כי הדת נתנה לכללות העם, ולא לבד לאנשי הדעת והתבונה. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל טוב לעושיהם - ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם', וכינוי עושיהם שב אל פקודי השם יתברך הנזכרים למעלה. ובמקום אחר נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה.
חכם מנשה בן ישראל, שמת חיים, מאמר ב', פרק א', עמוד כ"ב, ב'. דפוס ע. שרענטצעל, שטעטין תרכ"א (1861). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעשרת השבטים נסתרים בחלק אמריקה בהשגחת ה'.
הדבר האחד: במדינת הודו מערבה, בלשון אנגלי ווסט-אינדיה, יושבים קצת מעשרת השבטים, ושנסעו לשם מארץ קידר דרך אניאן או דרך חינא, ועוד היום הם נסתרים בחלק אמריקה בהשגחת השם יתברך. השני: שעשרת השבטים אינם יושבים יחד במקום אחד, רק בהרבה מקומות, כמו שמזכירם ישעיהו י"א: אשור, מצרים, פסרום, שנער, חמת, איי הים. השלישי: שעשרת השבטים לא חזרו לארץ ישראל בבניין בית שני. הרביעי: שעד היום הם מאמינים אמונת ישראל. החמישי: שהנבואה מהגאולה שלימה עדיין לא היה, ויהיה לעתיד. השישי: שהעשרת השבטים יתקבצו מכל המקומות בזמן הגאולה אל שתי המדינות אשור ומצרים, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ויהיה להם כל צורכם כמו שאמר ישעיה ס' פסוק ח' וט': 'מי אלה כעב תעופינה כיונים אל ארובותיהם, כי לי איי הים יקוו, ואניות תרשיש בראשונה. להביא בנייך מרחק, כספם וזהבם איתם'. הדבר השביעי: שיבוא משיח בן דוד, ולא ילכו עוד בגלות, 'וקראו להם עם הקודש גאולי ה', ולציון 'יקרא דרושה עיר לא נעזבה'.
חכם מנשה בן ישראל, מקווה ישראל, פרק א', עמוד 8; פרק י"ט, עמוד 42. דפוס ש. ח. דייטשער, פאדגורזע תרפ"א (1921). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהשליכו חייהם מנגד להציל נוצרים שטבעו בנהר.
וחוק מוסרי הוא לנו, שלא על שפיכת דם לבד נזהרנו, כי אם מחויבים אנחנו גם לאהוב ולחונן את זולתנו כיד ה' הטובה עלינו. ... וכן מעיד אני לפני א-ל א-לוה עולם, כי ראה ראיתי בעיר מגוריי היא אמשטרדם המעוטרה, שלום ושלוות השקט בין היהודים והנוצרים, והמה תמיד בברית אהבה אחווה ורעות, ואיש את אחיו יעזורו, ושלושה פעמים ראיתי בעיני, כי נוצרים אשר באו מפלאמלאנד טבעו בנהר פלעמבורג, והיהודים בחמלתם מיהרו לעזרם ולהציל נפשם מרדת שחת, ואנשים כאלה אשר ישליכו נפשם מנגד להציל את אחיהם הנבלעים בנבכי ים, ולהעלות משחת חיתם, לא יתאכזרו כיענים במדבר להרוג איש לא חמס בכפו ולשפוך דם נקי, אשר הוא מחויב לחוס עליו, להצילו ולחסותו תחת צל כנפיו.
חכם מנשה בן ישראל, תשועת ישראל, פרק א', עמודים 31-32. דפוס מ. מן, ווילנא תקע"ח (1818). מתוך 'החכם היומי'