חכם יוסף אירגאס

תמ"ה - ג' סיון ת"ץ      

1 7 3 0 - 1 6 8 5      

חכם יוסף אירגאס

מקצת שבחו

חכם יוסף אירגאס נולד לאימו שרה ולאביו חכם עמנואל אירגאס בשנת תמ"ה (1685) בליוורנו באיטליה.
תורתו למד מפי אביו, שהיה מחכמי העיר, ובישיבתו של חכם שמואל די פאס, רבה של העיר ליוורנו.
בשנת תס"ד (1704) נשא לאישה את שרה בת אברהם מיראנדה, ונולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות.
חכם יוסף אירגאס עבר לעיר רג'יו שם למד קבלה מפי החכם המקובל בנימין הכהן, תלמידו של חכם משה זכות. לאחר מכן עבר לעיר פיזה, שם הקים את ישיבת 'נווה שלום' ומוסדות צדקה. בשובו ליוורנו התקבל על הציבור, ושימש רב העיר. חכם יוסף אירגאס העמיד תלמידים הרבה, ובתוכם חכם מלאכי הכהן מחבר 'יד מלאכי', שוני בניו: חכם עמנואל, ששימש רב העיר אחריו, וחכם אברהם שעסק בהוצאת ספריו הרבים. 
בתפיסתו הקבלית הסביר את תורת הצמצום בכתבי האר"י כמשל היוצא מידי פשוטו, והיה בר פלוגתא של בן דודו, בן עירו, החכם המקובל עמנואל חי ריקי, מחבר 'משנת חסידים'.
בשנת ת"ע (1710) הגיע לעיר ליוורנו נחמיה חייא חיון, החשוד בשבתאות. חכם יוסף אירגאס עמד כנגדו, עד שסילקו מן העיר. נחמיה חייא חיון עבר לאמסטרדם והדפיס שם ספרי פולמוס כנגדו. חכם יוסף אירגאס השיב לו בשני ספרי פולמוס בשם 'תוכחת מגולה' ו'הצד נחש', שיצאו לאור בשנת תע"ה (1715).
חכם יוסף אירגאס הלך לעולמו בליוורנו ביום ג' סיוון שנת ת"ץ (1730) בגיל ארבעים וחמש. 
מחיבוריו: 'שומר אמונים' - מבוא לקבלה, 'דברי יוסף' - שו"ת, 'מנחת יוסף' - קבלה, 'מבוא פתחים' - תורת האר"י..
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין שפע אלא בהתלבשות החסד, והחסד מתפשט כשופע.
אין השפע נשפע אלא בהתלבשות בחסד, דרך משל השפע הנשפע מן החכמה אל הבינה, מתלבש תוך החסד של החכמה ויורדים שניהם ומתלבשים בבינה. והשפע חוזר ויורד אל הקטן מן הבינה, מתלבש בחסד של הבינה ומתפשטים שניהם בזעיר. וכן על ידיד זה בכל העולמות כולם. ועל זה נאמר כי החסד נקרא יומם. יומם כולו. כל מי שפע משתנים בירידתם למטה, מה שאין כן החסד שהוא אור קדום שהיה מסוף העולם ועד סופו עד כי אמת היסוד. לעולם אינו מתעבה ואין כוחו ניתש כלל, כי כל כך מאוד למטה כמו למעלה, לפי שאין בו שמרים כדי שיתעבה בירידתו. ...
החסד הוא מתפשט כשופע בלי קצבה. אך הגבורה שהיא דין נותנת קצבה אל השפע שלא יתפשט יותר מהראוי אל המקבלים. שני מיני חסד הם: הא' - הוא חסד הפרטי שהוא בזרוע ימין. והב' - הוא החסד העליון הנקרא יומם, שכולו יום. ומקומו הוא מראשי הכתפיים, קודם התפשטות והתחלקות הזרועות.
מבוא פתחים, קונטרס מבוא הפתחים, דף ס"ב, ע"א, ברלין, תרפ"ז (1927).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לחשב ביטול מצווה כנגד הפסד השלום ושב ואל תעשה.
הכלל העולה כי כשהמנהג הוא בלתי יפה לפח סברת גדולי הפוסקים המפורסמים, ראוי לנו לבטלו ולהנהיג המנהג היפה, ולא להישען על משענת הקנה הרצוץ של האומרים שאין לשנות המנהג, אף שאינו הגון ויפה כי כבר הארכנו בדברי הראשונים והאחרונים זיכרונם לברכה, להראות חולשת דברים הללו, ושאין בהם ממש, לא כפי הדין, שהרי לא מצאנו ולא ראינו, שאין לשנות מנהג אבותינו בענייני התפילות כמו שכתב המהרשד"ם הנזכר לעיל, ולא כפי השכל והסברא, שהרי אפילו בדרכי העולם, כל משכיל בור הצד היותר טוב ובטוח מכל נזק ומכשול, כל שכן וקל וחומר, בדרכי העבודה לבורא יתברך כמו שכתב הריב"ש, זיכרונו לברכה. הן אמת כי הבא לשנות איזה מנהג צריך שיתחכם לעשות בעניין שלא יבוא לידי מחלוקת, כי ימשוך אותם במתק שפתיו, ובתבונתו ינחם וינהלם לאיטם עד כי יוכל להחזירם מעט מעט, 'וחפץ ה' בידו יצלח', אומנם אם לא יוכל לבטל המנהג, בלתי הבערת אש המחלוקת בין יחידי הקהל, חס ושלום, אזי יש לחשוב ביטול מצווה כנגד הפסד השלום, ושב ואל תעשה עדיף.
דברי יוסף, סימן ה', דף ט"ז ע"ב, ליוורנו, דפוס אברהם מלידולה, תק"ב (1742)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כי לא כל הדעות שוות וילמדם לשאול הקושיה מעצמם.
צריך ללמוד עם התלמידים בנחת מלה במלה. כל אחד כפי ערכו והשגתו. ויראה לו פנים צהובות ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם, וקוצר הבנתם והשגתם כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו כפי הראוי שהיה להם להבין ב- ב' וג׳ פעמים, אפשר שלא השיגה דעתם לכך מפני קושי העניין, או מפני הבנת שכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי ריצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממעייני השתדלותם, מתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר. אז ודאי ראוי לכעוס עליהם עד שיכינו לבם ודעתם על העניין.
ואם שואלים ממנו דבר של קושי יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויקרבם בענייניהם כדי שישאלו ויפתחו לבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם, ויימנעו עצמם מלשאול. ויישאר בידם הדין או ההלכה כספק בלי טעם מספיק וידוע, כצפצופי עופות. אדרבא כשאין בהם שואל לשאול דבר בהלכה, יתכעס בעיניהם איך לא עלה בדעתם הקושיה הזאת הנמצאת בהלכה הזאת. ויראה להם דרך שיכלו מעצמם בקושיה פעם אחרת, כי כשאדם נופל בקושיה, הוא קרוב להבין העניין כי הקושיה זה חצי תירוץ. ובזה יעלו בלימודם ויצליחו הצלחה גדולה בעזרת ה'.
מנחת יוסף, דף י"א, ע"א, סימן נ"ו, דפוס יעקב טובייאנא, ליוורנו, תקפ"ז (1827).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לעשות הטוב והישר גם באשר לא ציווך.
'ועשית הישר והטוב' - ולרבותינו בזה מדרש יפה אמור: 'זו פשרה ולפנים משורת הדין'. והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור מצוותיו, ועדותיו, ואשר ציווך. ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל ההנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם.
שומר אמונים, הקדמה שניה, דף כ"ז ע"ב, ברלין, דפוס ב' כהן, תרפ"ז (1927).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד התועלת להעמיד האמת בדברי הפילוסופים.
הדבר הפשוט וברור שדברי 'שער השמיים' הם מיוסדות על קבלת רבי יצחק לוריא, שקיבלה פה אל פה מרבו, מורינו ורבינו הרב ישראל סרוג, זכרונו לברכה. אלא שהרב 'שער השמיים' עשה אזנים לתורה להסביר ולהסכים קבלתו עם השכל והסברא. ודברי אפלטון הנמשכים אחריו, שהביא בעל 'שער השמיים' אינם אלא לתת טעם לשבח, לקיים ולהעמיד האמת המקובלת. וכבר ידוע מה שכתבו בספר הזוהר על הפסוק: 'אשר אין בה מום' - זה מלכות יוון, הם קרובים לדרך האמונה. ופירש הרב רקנטי שהם הפילוסופים שקדמו לאריסטו. כי בקצת דבריהם נוטים לדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וכל חכם לב ישכיל את זאת הדרך, כי הדרך אשר דרך בה בעל 'שער השמיים', יש בה תועלת גדול שיתחזק בזה אמונתו בהסכים המופת והראיה לאמונה המקובלת, כי הדבר המושג בטעמו, יהיה חקוק בנפש יותר.
תוכחת מגולה והצד נחש, דף ל"א ע"א, לונדון, תע"ה (1715).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד זכות ספר התיקונים, שיתגלה לתחתונים בדור אחרון.
החבור הזה היה לעתיד, להיותו גנוז ובאותו זמן ייהנו ממנו העליונים כלומר המלאכים עד שיבוא בדור אחרון שאז יתגלה להתחתונים. ובזכות העוסקים והמטפלים כי יבוא המשיח כי תמלא הארץ דעה את ה' בסיבתו, אשר זה יהיה סיבה קרוב לביאתו, וזה שנאמר ובגללו 'ושבתם איש אל אחוזתו'.
מנחת יוסף, דף י"ז, ע"ב, סימן פ"ה, דפוס יעקב טובייאנא, ליוורנו, תקפ"ז (1827).