מקצת שבחו

'נתון תיתן לו' - שמצווה הכתוב על מצוות הצדקה, שייתן ויחזור וייתן, ולא יאמר בשביל מה עוד יוסף על חובתו שנתן כבר לעני וקיים מצוות הצדקה, ונמצא שחסר ממונו והוא כבר קיים מצוות הצדקה. לזה אמר: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' עוד פעם אחרת, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך' - כלומר שאוכל הפירות גם בעולם הזה. ואם כן למה אתה מתיירא על חסרון ממונך, הרי עכשיו לא תחסר, שאדרבה אתה מרוויח ביתר שאת, שמצוות הצדקה מן הדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה.

'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם' - שיאמרו לי באיזה שם משמותיו יתברך גואל אותנו, אם בשם המיוחד שאין גלות אחריה או בשם אחר, היו מתייראים שמא יגלו עוד, לא עלינו, ולא תהיה עוד תקומה מצד העוון, חס ושלום. ולזה השיב לו הקדוש ברוך הוא: 'אהיה אשר אהיה', כשם שאני עמהם בגלות זה כך אהיה עמה בגלות אחרת, כלומר שגאולה זאת היא אות על גאולה אחרונה, שהרי בגלות זה הם תחת שני שרים הגדולים על שבעים שרים, כל שכן שאגאלם באחרונה שהם תחת יד שר של אדום לבד.

ורב הצער בראותי בני עמי במשאם ובמתנם, רובם נעשה להם כהיתר גניבה וגזל, מינים ממינים שונים, במידה במשקל ובמשורה. ואת כל אשר יחכם הוא לרמות ולזייף ולהחליף המקח היקר בזולל, אחרי פירעון סכום מקח היקר. עד שקנו שם אצל הגויים, שהיהודים גנבים מזויפים, עד שכאשר יחרף איש את חברו על מעשיו המכוערים קוראו בשם יהודי, שכמה גדול חילול השם כזה. העם אשר בחר ה', היו לחרפה על מעשיהם. וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא תעשו עול במשפט' - שאם שקר במידה ובמשקל קרוי עוול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. וגורם חמישה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

'מניח הנר חנוכה למעלה משלושה טפחים, ומצווה להניחה למטה מעשרה טפחים ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא. אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה, לא יצא'. - לרמוז שהמצוות שיעשה, יהיו חשובות אצלו בכוונתו בהם לשם שמים, וידע ערכם כמה גדלו, ואל יהיו בזויות אצלו לעשות אותם מצוות אנשים מלומדה, ויהיו למטה ממה שירדוף אחר הקניינים המדומים, שיחשוב אותם סמוכים לארץ ובזויים בעיניו. וגם כן לא יעשה אותם להתגדל ולהתייהר בפני ההמון, אלא שיהיה צנוע במעשהו שלא יראה אותם אלא הוא לבדו, כמו דבר שיש בידו 'למטה מעשרה טפחים', שלא יראוהו אחרים אלא הוא לבדו.
'ואם הניחה למעלה מעשרה, יצא' - כלומר שעשה מצוותיו שלא בהצנע, במקום שיראוהו אחרים - יצא, רצונו לומר: אם כוונתו הייתה לשם שמים אלא שלא עשה בהצנע, יצא.
'אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה' - כלומר שעשה בפרסום רב, מזה נראה שוודאי כוונתו שלא לשם שמים אלא להתגדל ולשם ולתפארת, ולזה לא יצא ידי המצוות שעשה, כיוון שלא עשה לשם שמים, ודומה שכאילו לא עשה, שהמצוות צריכות להיות לשם שמים דווקא.

טעם עליית ברגלים שלוש פעמים בשנה, כדי שיהיו תמיד דבוקים בעבודתו, שכשיהיו בקיבוץ הגדול ההוא, ובעבודת הקורבנות וכבוד המקדש, המעוז וקדושתו, לא ישכח הצור ותמיד מחשבים בו.
ועוד כדי שיהיו ישראל באחדות גמורה ויקבע אותו האחדות בלבבם לעולם ועד, כי השלושה יש חזקה. ויהיו תמיד 'גוי אחד בארץ', שבזה חפץ ה'.

'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - רצונו לומר שהתורה היא כלולה תרי"ג מצוות וציווי שלה לנו, שאנו ראויים לה, שכאיש אחד אנחנו, ועל ידי משה שתהא מורשה. ונתן טעם למה דווקא על ידי משה, משום שהוא כלול מכללות כל קהילת יעקב.

הנה בעירנו ארג'יל ידוע שעושים שני פורים, אחד בארבעה במרחשוון ובאחד עשר בתמוז, ובשניהם עושים יום הקודם תענית ציבור גמור, לעניין קריאת 'עננו' בין גואל לרופא בחזרה, ובין לקרות בספר תורה, אפילו בבואו בשאר ימי השבוע ולקרות 'ויחל' ... הנה כאשר יבוא יום ארבעה בחשוון בשבת, שהוא יום פורים הוא בעירנו זאת ארג'יל, ראה ראינו לדייני העיר הקודמים שיעשו יום הצום יום חמישי, והדבר קשה אצלי שלמה לא יעשו הצום בזמנו שהוא יום ששי ... ואמרתי כיוון שעשו כך ואין מי שמצטער, בוודאי שהתקנה מקודם כך עשו שכאשר יבוא יום ששון בשבת, אין מתענים ביום ששי, שכל העם טרודים בצרכי שבת ויקדימו הצום ביום חמישי, וכך קבלו עליהם.