מקצת שבחו

'רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - רבן גמליאל בא ללמד לנו, שלאו דווקא גמילות חסדים, כלומר עם בני אדם, אלא אף גמילות חסדים שגומל האדם עם נפשו, ועושה קצת מלאכה להתפרנס ממנה, ולא יחלל שם שמים ליפול לקופה של צדקה, זו היא גמילות חסדים יותר, ש'גומל נפשו איש חסד', וזהו אומרו לכפרת עוון הקודם, זהו תיקונו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - כלומר עסק המלאכה, ויגמול חסד עם בניו ובני ביתו. ומה גם אם יסייעהו הא-ל במה לגמול חסד עם בני אדם, ואין לך גמילות חסד למעלה מזו. ואם כן יכופר לך מה שעשית כבר 'שיגיעת שניהם משכחת עוון', אחר שמקדש שם שמים ברבים, ותפס מידת החסידות, ואף בעשיית מלאכתו הוא מתכוון לשם שמים.

'מפני מה בניהם של תלמידי חכמים אינם תלמידי חכמים? - מפני שאין מברכים בתורה תחילה'. הקשו והיאך יתכן זה, שהתלמידי חכמים יזלזלו כל כך בברכת התורה, ולא יברכו לעסוק בדברי תורה.
ופירשו הם זיכרונם לברכה שכך פירושו: שלפי טבע העולם התלמידי חכמים, כשהם מברכים לבניהם ומתפללים על הצלחתם, הם אומרים יהי רצון שיהיו עשירים, גיבורים, מוצלחים, ואחר כך מאחרים להתפלל ברכת התורה, שיהיו בניהם חכמים. נמצאים מקדימים לברכם בעושר ובנכסים, ואחר כך בחכמה ובתבונה ובדעת, בחושבם כי מאחר שהם תלמידי חכמים, 'המורם מהם יהיה כיוצא בהם', ולפי דעתם התורה מונחת להם בקופסה.

יכווין מחשבתו ודעתו בתפילתו, ויסיר מלבו כל הדברים הטורדים הכוונה, וכמו שמנאם הרמב"ם, זיכרונו לחיי העולם הבא, בהלכות תפילה. יעויין שם. ואם תבוא לו איזה מחשבה והרהור בעת התפילה, ישתוק מהתפלל עד שיפנה דעתו, ויחזור להתפלל.
זהו שאמר הכתוב: 'קחו עמכם דברים' - רצונו לומר: אם באה לכם מחשבה והרהור בענייני העולם בעת התפילה, אל תתפללו בעת ההיא, אלא 'קחו עמכם' דברי חכמינו זיכרונם לברכה, כי נעמו, שאמרו: ישתוק מלהתפלל עד שתבינו ותכוונו דעתכם, ואז: 'ושובו אל ה'' - להתפלל.

'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - והנה בא התנא לזרז בדבר מורגש, ולחוש, ומצוי על הרוב בבני אדם, בעלי מצוות הכנסת אורחים, כשיבואו להתאכסן אצלם אנשי שם בעלי עושר וכבוד, הם נוהגים בהם כבוד גדול יותר מגופם, מלבד כשיושבים לאכול, הסבו יחד עם כרים וכסתות, ואוכלים ושותים ושמחים, יחד על שולחן אחד. לא כן יעשו בבוא להם דל והלך, מלבד שלא ינהגו בו כבוד לדבר על לבו, עוד זאת להם למכשול ולפוקה, בהגיע עת האוכל, וישימו לו לבדו ולהם לבדם. כל בני הבית לבדם אוכלים ושותים יחד, והעני הזה הוא לבדו, כתוב בו: 'ונוספה נחלתו', ושברו גדול בכלימה ובושה, 'וכדי ביזיון וקצף', אשר על כן בא תנא שלנו, עליו השלום והחיים, לצוות ולזרז:
אף על פי שכתבתי לך שלישים במועצות ודעת אמרתי לך: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - לפתוח פתח טוב לעוברים ולשבים, השמר פן ואל תהיה מאלו הכתות, המכבדים לאנשי שם לסעוד עמהם על השולחן עם בני הבית, ולרש המסכן יתנו לו לבדו, כי ישיגך מזה נזק ועונש, אלא אנוכי מצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - והם ובני ביתך ישבו יחד בסעודה אחת לסעוד, למען לא יבושו.

וכבר ידעת שישראל נמשלו לגפן, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום והחיים: 'גפן ממצרים', וגם ישעיה, עליו השלום והחיים, המשילם לגפן, כמו שאמר: 'כרם היה לידידי', להורות שכמו שהגפן, מפריו יאכל איש, וממנו ישתה, וישכח רישו, ומשמחו אם זכה, שנאמר: 'ויין ישמח לבב אנוש', כך גם המשילם, יתברך, לגפן לומר לך, שהמשמחים אותו, יתברך, בתורתם ובכישרון מעשיהם הטובים.
והנה עם בני ישראל הקדושים יתחלקו לשני חלקים. החלק הראשון שבקדושה הם כת, הלומדים והוגים בתורה, ומקריבים פריים הטוב, כלומר יינה של תורה, והקדוש ברוך הוא שמח ושש בו, שאין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה, ואין העולם מתקיים אלא בשביל תורתם. והחלק השני הם כת ההמון הקדושים, אשר מחזיקים ביד לומדי התורה, והם בעזרתם כפי כוחם ויכולתם. וגם הם שימחו להקדוש ברוך הוא בכישרון מעשיהם וברצונם הטוב, הגם שאינם לומדים, ייחשב להם כאילו למדו, וכמו שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ושכרם כמו התלמיד חכם עצמו, ככתוב: 'שמח זבולון בצאתך', וזו היא דעת הזוהר, שיש למחזיק כלומד עצמו ולא פחות, אלא שניהם עולים בקנה אחד.

'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' - וכבר ידעת דבריהם זיכרונם לברכה, שבכל דור ודור ראוי שיבנה בית המקדש בימיו, וישיב בנים לגבולם, וכהנים לעבודתם, ולויים לשירם ולזמרם, אם יתקנו מעשיהם. וכשאינם שמים על לב אורך גלותנו ושממות ארצנו, ויתקנו מעשיהם, ונשאר הבית כמו שהיה חרב, נחשב עליהם כאלו המקדש היה בנוי ומשוכלל בימיהם, ונחרב בזמנם והם החריבוהו בעוונם. והוא אומרו: 'לכן בגללכם ציון שדה תיחרש' - שאילו זכיתם הייתה נבנית בימיכם, ועכשיו אני מחשב עליכם כאילו הייתה בנויה ועכשיו בשביל עוונם: 'ציון שדה תחרש וירושלים לעיים', ואתם מחריבים את העולם.