מקצת שבחו

'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' - אין שכר הצדקה על הנתינה שאנו נותנים לך, ש'ממך הכל ומידך נתנו לך'. וזהו שאמר: 'לך ה' הצדקה'. אבל שכר הנותן על הצדקה שאנו עושים, זהו על מה שאנו נותנים לו באופן שלא יתבייש, וזהו: 'ולנו בושת הפנים' - באופן ששכר הצדקה הינו שלא יתבייש העני.

'אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?' - שכל השאלות הם על דברי תורה: 'נשאת ונתת באמונה' - אם תלמודו היה באמונה, ולא היה כמו קצת בני אדם, שלהראות שהם חכמים לעולם, הולכים באורחות עקלקלות בדרך לא ישר, להראות שהם חכמים גדולים, ולכן שואלים אם נשא ונתן בתורה באמונה בדרך ישר.
'קבעת עתים לתורה', 'עסקת בפריה ורביה' - גם על התורה, שלא לבד עסק התורה לעצמו, גם לימד אחרים. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי 'אדם לעמל יולד' - ללמוד על מנת ללמד' - הוא ראשי תיבות של תיבת: 'לעמל', שיש שני מיני בני אדם: בני הגוף ובני הנפש. ובני הנפש הם התלמידים, כמו שכתוב 'ואלה תולדות אהרן ומשה', וכן 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - ופירש רש"י: 'עיקר תולדותיהם של צדיקים'. וזהו שאמר: 'עסקת בפריה ורביה'.
'וצפית לישועה' - שלפעמים אדם יגע הרבה בהלכה, ולא השיג עומק ההלכה כי שגבה, ויש מן המעיינים שכיוון שטרח הרבה בהלכה ולא השיג עומק ההלכה, מתייאש ואינו חוזר עליה עוד, ולא כן יעשה, כי העיון הינו דמות נבואה. ולכן אף על פי שאינך מבין עכשיו, חזור בה פעם שניה ושלישית, ורוח הקדש שורה עליך ותבין הדבר. וזהו שאמר: 'צפית לישועה' וחזרת עליה פעמיים שלוש באמור ה' יתן לי חכמה.

'ראות רבות ולא תשמור, פקוח אוזניים ולא ישמע'. - דורו של ישעיה היו סבורים, שאין התורה מושלמת בחלקיה, והיו אומרים: אחר שאי אפשר לקיים כולם, לא נעשה אפילו אחת. והיה אומר להם ישעיה שהם טועים, שהתורה מושלמת בחלקיה, ואם כן ראוי להם לשמור ולקיים התורה והמצוות, כל מה שיכולו. וזהו שאמר: 'ראות רבות' - שראות רבות יש לאדם. 'ראות רבות' - הינם שתי עיניים, שבאחת היה די, וצריך לומר שעל צד היותר טוב נבראו שתיהם, וכן 'פקוח אוזניים' - לשון רבים, ועל פי שני עדים יקום דבר, וראוי להם לשמור המצוות. ומה שהרבה המצוות, 'ה' חפץ למען צדקו' - ומה שלא קיים זה יקיים זה.

בחר ה' יתברך באומה הישראלית יותר מכל האומות להיות שדווקא בישראל נמצא מידת הרחמנות. ובמידה זו החזיק אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שאמר הכתוב: 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם'. וכן כתוב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', שהכוונה שמצווה לבניו דרך ה', שמה הוא רחום כך יהיו בניו רחמנים, ובמה, שיעשו צדקה ומשפט.
שבזה יובן מה שמסיים ואומר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' - מהו הדיבור אשר דיבר על אברהם? - אלא הכוונה שבפרשת מילה אמר לו ה' יתברך לאברהם: 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל', ומצאנו שה' יתברך קיים מאמר 'ולזרעך' - ונתן לבניו ארץ כנען, אבל מאמר 'לך' - לא קיים, אלא אדרבה כשבא לקבור את שרה קנה קבר בדמים מרובים.
והיכן נתקיים מאמר: 'לך ולזרעך' - שמפרש שלו ולזרעו ייתן את הארץ? - אלא זוהי הכוונה שעל ידי הצדקה יבוא הגאולה, כמו שאמר הכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבא', וזהו 'וצדקתי להגלות' - ירצה על ידי הצדקה יהיה ש'וצדקתי להגלות' - שיגלה אותה צדקה שעשיתי עם אברהם ואמרתי לו 'לך ולזרעך', וכן כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - וכשיבא הגאולה יחיו המתים ויקום אברהם, ויקוים בו מאמר: 'לך ולזרעך'.

מעלת התפילין שהם עוז לישראל והם כלי להשראת השכינה, ולכן נקרא 'תפילין' - לשון חבור ודבוק, כמו 'נפתולי א-לוהים'. ועל ידי התפילין ממשיך בחינת נשמה חדשה, כי בבוקר בקומה, על ידי ניקוי הגוף ונטילת ידיים, קונה לו בחינת נפש חדשה. ועל ידי ציצית בחינת רוח, ועל ידי תפילין בחינת נשמה חדשה. ועל כן יש להקדים ציצית לתפילין כסדר, ולא 'עליונים למטה'.

'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - לפי שה' יתברך, בא לכלות לסדום מטעם שלא היו רחמנים ולא היו נותנים צדקה, כמו שכתב יחזקאל עליהם: 'ויד עני ואביון לא החזיקה', ולא כן אברהם, עליו השלום, החזיק במידת החסד והחמלה והחנינה, וכן מצווה לבניו, לכן אמר ה' יתברך: מאחר שסיבת כליית סדום הוא על האכזריות הנמצא בהם, ואדרבה, אברהם נמצא בו הרחמנות, שהיה זן עוברים ושבים, ומצווה לבניו לעשות צדקה ומשפט, לכן צריך אני להודיעו מעלת הרחמנות, בגלות לו טעם הפיכת סדום.