מקצת שבחו

'אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר: 'ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם' - וכתבנו בעניותנו, שזהו על ידי הענווה. אפשר לומר שזה רמוז במקרא זה עצמו מ'ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך', שתיבת 'עליך' עם הכולל - גימטרייה: 'ענוה' - לרמוז שאם נמצא עליך 'רוחי' - כלומר רוח שפלים, אזי תזכה שיתקיים בך: 'לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך' - ששוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. אך אם נתגאה, חכמתו מסתלקת ממנו, ואיך יתקיים בזרעו אחריו: 'טובה חכמה עם נחלה'.

יקר תפארת וגדולה, המגיע לאדם שהגיע לאור י"ד, שבכלל מעלותיו הוא שזוכה להשראת שכינה בתוך גופו. וזה וודאי אינו דבר קטן הוא, שהיא עוזרת לו לקיים כל מצוות הכתובות בתורה, כי הנשמה שבקרבו, היא רודפת אחר עסק התורה וקיום המצוות. כמו שתיקנו לנו בנוסח הא-לוהי נצור: 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - תלה לימוד התורה בלב ורדיפת המצוות בנפש, לרמוז שעל היותם רוחניים, מרגישים בהשראת שכינה שבקרבם וחפצים לפעולה טובה.

'גדולה הבטחה - שהרי קראן שאננות ובוטחות' בעולם הבא, שהוא עולם כולו שבת, עולם שכולו ארוך. ואני אומר שלא על חינם הן זוכות לעולם הבא ולשכר גדול כזה, שמלבד הטעם הידוע, שמגדלות בניהם למקרא, ותומכות בתלמוד של בעליהם, וממתינות לאנשיהם עד שיבואו מבית החכמים, כנזכר לעיל, עלה על דעתי לומר טעם נכון לזה, שהקדוש ברוך הוא משלם לנשים יקרות מידה כנגד מידה: שכשם שהנשים צדקניות, יש להן בעולם הזה טרחה יתירה, לאפות ולבשל ולכבס, ולהכין הכנה רבה בכל ערב שבת ויום טוב, יותר מן האיש, והן מתייגעות הרבה מאוד לצורך השבת לענגו בכל מיני תענוגים, ודרך נשים לעשות כדבר הזה בחיבה יתירה מידי שבת בשבתו, משום כך הן זוכות לעולם הבא הנקרא: 'עולם שכולו שבת', להיותן בוטחות ושאננות במנוחת שלום השקט ובטח עד עולם, שהוא שכר מוגבל, מידה כנגד מידה, לפי פעולתן, שכשם שהן הנה היו מטריחות את עצמן בעולם הזה לצורך יום המנוחה, בדין היא שגם הן יזכו למנוחה נכונה בעולם האמת.

'עז והדר לבושה' - כלומר לבוש מהתורה והמצוות, שעשתה לעצמה על ידי עסקה בתורה, והשתדלותה במצוות. וזהו שהועילו לה ש'ותשחק ליום אחרון', שהוא עולם הבא, כמו שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה, והמפרשים זיכרונם לברכה. ואם קשה לך, שלפי הקדמת האר"י, זיכרונו לברכה, שמה שזוכים לעולם הבא, הינו על ידי לימוד תורה שבעל פה, ואותן נשים, אינן בלימוד תורה שבעל פה, לתרץ לזה אמר: 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', שכבר כתבנו משם הטור, זיכרונו לברכה, שהן יכולות ללמוד בתורה שבעל פה, שנשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות, ונמצא שיש בידן שתיים כהלכתן: תורה שבכתב ותורה שבעל פה כהלכת גברים יהודים.
לזה, כנגד תורה שבכתב אמר: 'ותורת חסד על לשונה' - שהייתה מדרכת את בניה בלימוד תנ"ך. וכנגד תורה שבעל פה אמר: 'צופיה הליכות ביתה' - כלומר דיני ההלכות השייכות לה וברכת התורה כנזכר. וכנגד הפעולה שעשתה עם בניה, שגידלתם לתורה - 'קמו בניה ויאשרוה'. וכנגד מה שהייתה ממתנת לבעלה זמן רב עד בואו מבית המדרש אמר כאן - 'בעלה ויהללה'. ונמצא שרבו מעלותיה של האישה הזאת שיש בידה שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מה שלא נמצא זה בסתם נשים שבעולם.

יסוד העולם ובניין הדרים עליה, תלוי ועומד על ידי גמילות חסדים, שגומלים הבריות זה עם זה, כמאמר דוד המלך, עליו השלום: 'אמרתי עולם חסד יבנה', והוא העמוד השלישי, שהעולם ומלואו נשען עליו, כדברי התנא בפרק א' של אבות, 'על שלושה דברים העולם עומד וכו' ועל גמילות חסדים'. ועל ידי החסד נברא אדם הראשון, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה, כשאמר הקדוש ברוך הוא 'נעשה אדם', נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות, חבורות חבורות, מהם אומרים: יברא, ומהם אומרים: אל יברא. חסד אומר: יברא, שכולו מלא חסדים, שנאמר: 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', ומשום 'והלכת בדרכיו', חייב כל אדם מישראל לגמול חסד עם מי שצריך לו, ואשריו לאדם שגומל חסד עם העניים, דלים ואביונים, יתומים ואלמנות, צנועים ובעלי כבוד וסובלי חולאים, ותלמידי חכמים נצרכים, ואורחים הבאים מאיים הרחוקות וכיוצא. יטיב חסדו עם כל אלו העלובים, ונמוכי רוח שזכרנו. ובאמת אמרו: 'כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים', ו'ישא ברכה מאת ה'', על שקיים כמה נפשות מישראל. וזה דרכו של הקדוש ברוך הוא, להטיב חסדו עמנו בכל עת. ... נמצא שמי שמתמיד לעשות צדקה וחסד תופס אומנותו יתברך שמו, ועליו תבוא ברכת טוב.

'כי תצא' ראשי תיבות: 'כל יום תורה צדקה אחדות' - כלומר שעיקר התשובה הינו על ידי שלושה דברים הללו, וצריך להתמיד בהם בכל יום ... שכדי שיקובל תשובתו, צריך קודם שיבקש מחילה מחברו, אם חטא לו, ויהיה באחדות עמו, אזי והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ותהיה בטוח ש'ונתנו ה' א-לוהיך בידך', וזוהי הכוונה כמו שראיתי להרב הגדול חיים יוסף דוד אזולאי, זיכרונו לברכה ... שעבירות שבין אדם לחברו, יש בהן חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים הרי הוא עבר על 'ואהבת לרעך כמוך', וכיוצא. וכל זמן שלא פייסו לחברו, אפילו מה שבין אדם למקום אינו מתכפר. עד כאן לשונו. הרי לך בבירור שתלויות העבירות שבין אדם למקום עם עבירות שבין אדם לחברו, ונמצא שאם זכה להיות באחדות עם חברו, אז יהיה בטוח שתשובתו תהיה מרוצה ומקובלת.