חכם נסים שמואל יהודה ארוואץ

תקס"ד - ט"ו אב תר"כ      

1 8 6 0 - 1 8 0 4      

חכם נסים שמואל יהודה ארוואץ

מקצת שבחו

חכם נסים שמואל יהודה ארוואץ נולד לאימו ולאביו החכם רפאל בנימין ארוואץ בשנת תקס"ד (1804) בירושלים.
תורתו למד בין חכמי ירושלים, גדל ונתעלה, וכונה בראשי תיבות שמו - החכם הנשי"א. הוא נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של 'המגיד הירושלמי', החכם יצחק פרחי. היה מחשובי ועד העדה הספרדית בירושלים, עסק בצורכי ציבור באמונה, והיה הממונה על כספי החלוקה. בשנת תר"ב (1842) לאחר שינויים באדמיניסטרציה העות'מאנית, בה מונה החכם הכולל של ירושלים כחכם באשי לכל ארץ ישראל, תמך בבחירת הראשון לציון, חכם חיים אברהם גאגין על פני הראשון לציון החכם יהודה נבון. בשנת תר"ג (1843) כהמשך המחלוקת על הנהגת ועד העדה, היה בין החותמים על מניעת החזרת חכם רבי בכר אברהם, ממנהיגי העדה, שגלה מירושלים לעיר יפו. 
בשנת תר"ט (1849) יצא בשליחות חכמי ירושלים לעיר אדרינופול במערב תורכיה. כשחזר מונה לדיין בבית הדין הגדול, והעמיד תלמידים חשובים, בתוכם ראש ישיבת 'בית-אל' חכם אהרן עזריאל, הראשון לציון חכם אברהם אשכנזי וחכם רחמים שאלתיאל יעקב ניניו. בשנת תרט"ז (1856) נמנה על החותמים על שטר התקשרות להקמת בית הספר למל בירושלים. בית הספר המודרני הראשון, שלמדו בו לימודי מקצוע, לצד לימודי הקודש. העדה הספרדית תמכה בהקמת בית הספר, למרות ההתנגדות העזה, של ראשי העדה האשכנזית בירושלים.
חכם נסים שמואל יהודה ארוואץ נפטר במצרים, ביום ט"ו באב תר"כ (1860). 
ספרו 'דרכי איש' - דרשות, יצא לאחר מותו, בירושלים בשנת תרל"ה (1875).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד בהיפרד בני אדם מאחדותם, שייך לתת נחלת ישראל לגויים.
'בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו'. - אמר מורנו החכם רבי יוסף מטראני טעם לשבח: שלא שייך מספר בישראל, כלומר שכיוון שישראל הם גוף אחד, ולא שייך מספר אלא בגופים מחולקים, וזהו הטעם שהקפיד הקדוש ברוך הוא שיהיו באחדות אחד, משום: 'כי חלק ה' עמו' - וכמו שהוא אחד ושמו אחד, כן יהיו ישראל, שלא יהיה להם מספר. וזהו שמוכיח את ישראל :'בהנחל עליון גוים' - כלומר ששייך לתת נחלת ישראל לגויים, ערלי לב, זהו מטעם: 'בהפרידו בני אדם - שישראל, חס ושלום, הם בפירוד.
דרכי איש, דף מ"ד ע"א, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד דרך צדקה שאין בה בושה וכלימה, שגמולו ישלם לו.
'מלוה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו' - אפשר לומר פשוט והוא, שאם ראה בחברו, שהוא מתבייש מלקבל צדקה, ומתבייש להסתכל בפניו, יעשה צידוקים שלא יבייש. כיצד? - יאמר לו תעשה כך וכך, אפילו שאינו צריך, כדי לשלם לו להחיותו, ובזה אינו מתבייש כי שכר פעולתו הוא נותן. וזהו: 'מלוה ה' חונן דל'. ואיזוהי היא צדקה, שאין זה בושה וכלימה, כגון 'וגמולו ישלם לו' - שיעשה לו דרך תשלומים.
דרכי איש, ליקוטים, דף צ"ב ע"ב, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבח העניות, שלמד כדי ליטול ממון, ונמשך ללמוד לשמה.
'טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך' - שדוד המלך עליו השלום מהלל ומשבח העניות שקדמו לו, שעל ידי זה הוכרח במעשיו לעסוק בתורה כדי שיכבדוהו וליטול ממון, ואחר זה נמשך לו ממילא תורה לשמה, שלא היה עוסק כדי ליטול ממון. ונמצא שעניות גרמה לו טובה הרבה, שאם היה עשיר מתחילתו, אפשר שלא היה עוסק בתורה כלל. וזהו: 'טוב לי כי עוניתי' - וחסור נחסרתי וכך למדתי, 'למען אלמד חוקיך' - כלומר כחוק קבוע כדי להתעשר ולא לשמה, ועל ידי זה נמשך תורה לשמה, ש'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', שאינו עושה בשביל ממון אלא לשמה.
דרכי איש, ליקוטים, דף ע"ב ע"א, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבגלות היה בהסתר פנים, ובביאת משיחנו יאיר פניו בתורה.
'יאר ה' פניו אליך ויחונך' - שבימי הגלות היה בהסתר פנים ובביאת משיחנו יאר פניו בזכות התורה. וזהו: 'ויחנך', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: בתלמוד תורה, וכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וזהו: 'ישא ה' פניו אליך' - שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לישראל. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאליהו קודם, בוא יבוא תחילה, ויאמר: 'שלום'. וזהו: 'וישם לך שלום'. אך בתנאי שישראל בצרתם ישתפו שם שמים, להתפלל למען שמו המחולל בגויים, 'ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם', במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון, אמן.
דרכי איש, דף ס"א ע"ב, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנותן לעניי ארץ ישראל יכול לבזבז יותר מחומש.
והנה יש לחקור, במה שמוסכם עלינו: 'המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש', ואם כן בשלוחים הסובבים אל ערי חוץ לארץ, לקבץ על הגבאות משום ישוב ארץ ישראל, אם רשאים לתן המתנדבים בעם יותר מחומש או ולא. ומסתבר שיכולים לתן. ... ומעשה ברבי ביהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים'. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו'. העבודה, איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים. וכתבו התוספות, שאף על גב, שאין פודם השבויים יותר מכדי דמיהם, כאשר יש סכנה - שונה. גם כן משום שמופלג בחכמה היה. יעויין שם. וגם כאן שני טעמים ישנם: סכנת הגויים החטאים בנפשותם, ותלמוד תורה, היושבים בה מופלגים בחכמה, 'כי מציון תצא תורה'. ונוסף על זה ישוב ארץ ישראל, שוודאי אין לומר: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'. ואל זה אביט, מה שכתוב בפרשת ראה: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו'. והוא אומרו: 'כי יהיה בך אביון' - כלומר, עניי עירך, וזהו: 'באחד שעריך'. ויש גם כן 'בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך' - כלומר לצורך קיום ישוב ארץ הקדושה, שהשלוחים יוצאים תדיר, 'לא תאמץ ולא תקפוץ מאחיך האביון' - כלומר מסיבת אחיך האביון האמור לעיל, שהוא עניי עירך שקודמים. 'כי פתוח תפתח'. ולא רק זה, אלא 'והעבט תעביטנו די מחסורו'. ולא אמרו בזה: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'.
דרכי איש, דף א' ע"א-ב' ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבזכות האחדות, שכולם נחשבים כאיש אחד, זכו ישראל
'איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו' - לא זכו ישראל לתורה אלא על ידי האחדות ... ואפילו בעניין הדגלים, שהיה עולה על דעתך לומר, שיהיה, חס ושלום, פירוד, כמו שכתוב במדרש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, עשה אותם דגלים לשמי, מיד עמד משה להיות מיצר, אמר: עכשיו, עתיד המחלוקת ליתן בין השבטים. אם אומר אני לשבט יהודה שישרו במזרח או אי אפשר להיות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין צריכים לך כדבר הזה, מעצמם מכירים צוואת אביהם, היאך לשרות בדגלים, כשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן. נמצא שאפילו בדגלים, שהיה מקום עולה על דעתך פן יהיה פירוד, אפילו כך לא היה ולא יהיה. ... לזה בא להודיענו תוקף קדושת ישראל וטעמם שלא יחליפם באומה אחרת. אחד, שכולם נחשבים לאיש אחד, וזהו: 'איש על דגלו'. ועוד שישראל אחוזים באותיות התורה, ואינה בטלה עולמית, וכל זה בא להם עניין האחדות 'לבית אבותם יחנו בני ישראל'.
דרכי איש, דף נ"ח ע"א, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).