מקצת שבחו

'לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם' - תוכחת מגולה, על המנהג שנהוג לעשות מסים על הבתים בשווה, כקטון כגדול, ופעמים עושים כך לגולגולת, וטוענים לומר שהמס הוא בשביל היהדות, מה לי עשיר מה לי עני. אפשר שעל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'דור חרבות שניו, ומאכלות מתלעותיו ,לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם' - ירצה כי הם מטילים המס על כל מי שיש לו בית, שלא ימלט שום אדם. זהו שאמר: 'לאכול עניים מארץ' - מחמת הארץ, שהוא קרקע שיש להם להסתופף בצלו. ועוד 'ואביונים' - שאין להם קרקע, עושים אופן אחר שמטילים לגולגולת, זהו שאמר: 'ואביונים מאדם' - מחמת שהוא אדם.

'בשפתי ספרתי כל משפטי פיך. בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון' - כי התורה צריך כמה תנאים ללמדה. הראשונה, והיא עיקרית, להוציאה בפה לזכר, כנגד זה: 'בשפתי ספרתי'. ועוד תנאי אחר - השמחה, במאמר זיכרונם לברכה: 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ואמר רבא: וכן לדבר הלכה'. וכן אמרו זיכרונם לברכה: יין וריח מפקחים, לזה אמר כנגד זה: 'בדרך עדותיך ששתי'. ואומרו: 'בדרך עדותיך' ולא 'בעדותיך', יובן במאמר זיכרונם לברכה: רבא לפני שפתח בשמועות אמר דבר בדיחות ואחר כך לומד ביראה. זהו שאמר: 'בדרך' - רצונו לומר: שעדיין אני בדרך, מכין עצמי ללמוד עדותיך, אז 'ששתי' בדברי בדיחות. אבל לא בשעת עדותיך, כי אז צריך אימה.

'וצפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהאב והאם לא יראו אהבתם לבן, אלא אדרבה 'ואוהבו שחרו מוסר', והאהבה תהיה טמונה בלב. וידוע כי הכסף הוא רחמים והזהב הוא דין. לכן היה הארון בתוכו עץ, שהוא עץ החיים והרחמים, ומצופה מבית ומחוץ, כי כך דרכה של תורה תייסר את האדם, כמו שאמר המלך עליו השלום 'משא אשר יסרתו אמו', ולא הראתה לו פנים שוחקות.

'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - על פי מה שאמרו בכתובות, שמי שאין לו ואינו רוצה לקבל צדקה, נותנים לו לשם מתנה, ואחר כך לשם הלוואה, כדי שירצה לקבל, שאם פותחים לו לשם הלוואה, אולי לא ירצה לקבל, שיאמר היום או למחר ידחוק אותי אבל כשפותח לו במתנה, הוא בטוח שלא ידחקנו לפרוע. זה שאמר כי האישה הזאת עושה חכמה עם העני, שתחילה פושטת ידיה במתנה, ואחר כך אומרת לו שאינו אלא הלוואה. זה שאמר: 'ותורת חסד על לשונה' - שאומרת לו זו גמילות חסדים ששייך בין לעניים בין לעשירים, ואינו צדקה, אלא בתורת חסד.

אמר משה רבנו עליו השלום: 'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים'. וכבר תמהו רבותינו זיכרונם לברכה, איך יאמר 'כחצות' בכ', וכי יש ספק כלפי שמים. ותירוצו כמה תירוצים, יעויין שם. ולדרכינו נח גם כן, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כחצות הלילה' של אברהם 'ויחלק עליהם לילה', כך אני יוצא בתוך מצרים. כשם שהוא פעל עמי בחצי הלילה ויצא לקדש את שמי, כמו כן אני יוצא בתוך מצרים. זהו שאמר: 'ליל שמורים' - כלומר שאותו הליל שהוא חצי הראשון הנקרא 'ליל,' שבו נלחם אברהם עם המלכים, שמורים הוא לה', שהוא שמור זכותו לזרעו אחריהם, להוציאם מארץ מצרים. כשם שאברהם יצא לשם שמים בחצות, כך אמר הקדוש ברוך הוא, כחצות של אברהם אני יוצא בתוך מצרים. ואמר להם הבטחה אחרת, הוו יודעים שהלילה הזה משומר לכל בני ישראל, מלבד שכמה צדיקים נצולים בה כחזקיה ודניאל וחנניה מישאל ועזריה, אלא לכל בני ישראל בכלל, היא שמורים לדורותם, כלומר משיח ואליהו מתגדלים בה. וזהו הודעה של 'הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם'.

'תפילה לדוד: שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי' - יובן במאמרם זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו הוא נענה תחילה'. עוד אמרו: 'לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא תחילה ואחר כך יתפלל. גם ידוע שהשכינה כביכול היא עם ישראל בגלות, והיא נקראת 'צדק'. לזה המשורר שאל תחילה על השכינה לשוב את שבותה ולהחזיר עטרה ליושנה, זהו שאמר: 'שמעה ה' צדק' - שהיא השכינה, להוציאה מהגלות. ואחר שהתפלל עליה, חזר לשאול על עצמו ואמר: 'הקשיבה רינתי' - שהם שבחים שאסדר לפניך. ואחר הרינה והשבח 'האזינה תפלתי' - לקבל שאלתי ולא תשוב ריקם.

'אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים. בשבילך ירדתי למצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם' - וקשה, מניין לרבותינו זיכרונם לברכה לדרוש כן, שאמר לו יעקב ליוסף: 'בשבילך ירדתי למצרים'. ועוד אומרו: 'בשבילך אמרתי אמותה הפעם' ... יובן במאמרם זיכרונם לברכה: הנקבר בארץ ישראל, כאילו נקבר במקום מזבח שמתכפרים עוונותיו. וממילא כאילו לא מת, לזה כשבא יעקב אבינו עליו השלום למצרים אמר: 'אמותה הפעם' - כלומר שאמות בחוץ לארץ, שזאת תיקרא מיתה, ואחרי כל זה אני מתרצה, אחרי ראותי את פניך.