חכם נסים דוד עזראן

תרע"א - ג' אדר א' תשמ"ד      

1 9 8 4 - 1 9 1 0      

חכם נסים דוד עזראן

מקצת שבחו

חכם נסים דוד עזראן נולד לאביו חכם שמואל עזראן ולאמו ריקה בשנת תרע"א (1910) בעיר יפו.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם שמואל עזראן, אב בית הדין של ועד העדה המערבית. בשנת תרפ"א (1921) עברה משפחתו לירושלים, והוא למד מפי חכם יעקב עדס וחכם עזרה עטיה בישיבת 'פורת יוסף' 
בשנת תרצ"ג (1933) נשא לאשה את מרת אביגיל, בת החכם יוסף שלוש, רב עדת המערבים, ונולדו להם שמונה ילדים. בתם, מרת צביה נישאה לראשון לציון, חכם מרדכי אליהו.
בשנת תש"ז (1947) עבר לעיר ראשון לציון לשמש בקודש כרב העדה הספרדית, ולימד בתלמוד תורה 'מקור חיים'. בשנת תש"י (1950) עבר לעיר חיפה לשמש בקודש כרב העיר התחתית בחיפה. בשנת תשט"ז (1956) עלה לעיר ירושלים, ושימש בה ראש השוחטים וחבר לשכת הרבנות הראשית למחוז ירושלים. 
בשנת תשכ"ו (1966) הקים את ישיבת 'בית שמואל' בשכונת אהל משה להכשרת רבנים ודיינים. הוא העמיד תלמידים רבים, המשמשים רבני ערים, דיינים וכלי קודש בארץ ובחו"ל. עם עיסוקיו בישיבה, נהג להרביץ תורה ברבים, והיה סובב בין המושבים והיישובים ברחבי הארץ להשמיע את קול התורה.
חכם נסים דוד עזראן נפטר ביום ג' באדר א' בשנת תשמ"ד (1984) ומנוחתו כבוד בירושלים.
לאחר מותו, ביוזמת בתו, פרופ' דינה פלפל, ובעריכת החכם אברהם שלוש, והחכם ישראל יפרח, לוקטו דרשותיו לשבת הגדול, מתוך כתב ידו, ויצאו לאור, בשנת תשנ"ד (1994), בספר 'גן מעדן'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאוהב מי שעל ידו מתחנכים בניו לכל המידות הטובות.
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בברכות ט"ז: 'למה נסמכו אהלים לנחלים, ככתוב: 'מה טובו אהליך יעקב' - מה הנחלים מעלים האדם מטומאה, אף אהלי תורה מעלים האדם, מכף חובה לכף זכות'.
וכל המידות הנעלות והקדושות שנזכרו באבות, כמו הענווה, היראה, אהבת המקום והבריות, הכל נקנה בלימוד התורה, וכמו שנאמר: 'כי לא דבר ריק הוא מכם'. ... שאלו רבותינו זיכרונם לברכה בתנא דבי אליהו פרק י"ד: למה התורה חביבה לפני ה', יותר מכל באי עולם? - והשיבו: מפני שדברי תורה מכריעים את בני אדם לכף זכות, ומחנכים אותם למצוות, ומביאים אותם לחיי עולם הבא.
משל יפה למלך, שהיו לו הרבה בנים והרבה עבדים בביתו, והיה לו עבד זקן ומלמד ומחנך את בניו לכל המידות הטובות. אהב המלך את העבד אהבה גדולה, יותר משאהב את כל העבדים, וגם יותר משאהב את בניו. שאלו אותו עבדיו: מדוע אתה אוהב הזקן יותר מכולם? - ענה להם, שעל ידו אני רואה בני מתחנכים לכל המידות הטובות.
גן מעדן, עמ' מו-מז, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד בדיקת חמץ שיבדוק בכיסיו אם נתן מלחמו לדל.
בכל שנה ושנה, ביום שנעשה בו נס לישראל, מתעורר ישועה גדולה לישראל. ועל פי זה, בימי הפסח שיצאנו מעבדות לחרות, ונגאלנו ממ"ט שערי טומאה, ונכנסנו למ"ט שערי קדושה, כן בכל שנה מתחדשת הקדושה של יציאת מצרים, ותחילתה: 'בדיקת חמץ' - שיבדוק בכיסים שלו, אם נתן מלחמו לדל. ... ולכן נוהגים ליקח חיטים ולחלקם לעניים. כי 'חטה' - בחשבון כ"ב - כנגד כ"ב אותיות התורה. על ידי החיטים עושים הכנה, שיוכלו לקדש כ"ב אותיות התורה, על ידי התורה והתפילה.
ולכן נקרא החג הקדוש פסח: 'פה סח' - שיקדש עצמו בשירות ותשבחות. וכן לרמוז סח - בחשבון 'חיים' - כי חיים ומוות ביד הלשון, ועל ידי השיחה, שהיא לימוד התורה, בוחר בחיים והיא התורה הקדושה. וצריך להיות בבחינת חי - כלומר תפילה בכוונה שלימה, כי 'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. לכן צריך שתבוא תפילתו בחיים, ולרמוז לחלק לעניים. ואותם העניים, שאינם יכולים לקדש עצמם בכ"ב - צריך לחלק להם, לעזור להם, ולהשפיע קדושה, כדי שגם הם יוכלו להיטהר.
גן מעדן, עמ' ב, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד בהתחבר דבר שאינו שלם עם דבר אחר, תהיה מעלתו כמוהו.
לכל יסוד יש מהות וטבע משל עצמו. אולם, אחר שהיסוד מורכב עם יסוד או יסודות אחרים, מאבד את מהותו וטבעו הראשוניים. מים כששותים אותם ללא כל תוספת, ברכתם - 'שהכל', ואולם אחר שמוסיפים להם משהו חשוב יותר, ברכתם משתנה. למשל אם מוספים למים צימוקים, הברכה היא 'בורא פרי הגפן'. וכן החומץ בהיותו לבד - אין מברכים עליו, ובהצטרפו לדברים אחרים - כן מברכים עליו. כן הדבר במעלות. בהתחבר דבר שאינו שלם במעלות, עם דבר אחר - תהיה מעלתו כמוהו.
גן מעדן, עמ' מט, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבעל הבית יברך, ובני הבית יתפזרו לבדוק כל אחד במקומו.
'נוהגים להניח פתיתי חמץ, במקום שימצאם הבודק' - ונראה שנהגו מנהג קדוש זה על פי האר"י, זכר צדיק לברכה, אף על פי שכבר ניקו את הבית. לרמוז שעיקר ביעור החמץ הוא היצר הרע. כי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. כי האדם שמחזיק עצמו שתיקן הכל, בוודאי לא התחיל לעבוד.
וזה הוא הרמז הרומז בפרשת פרה אדומה: 'אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול' - שמי שסובר שאין בו מום, בוודאי לא עלה עליו עול, וכמו שכתב הרב 'חובת הלבבות', שאם אמרתי בלבבי לא הייתי חוטא, בוודאי הוא חוטא ביותר, כי הגאווה היא עוון גדול. ולזה נוהגים להניח פתיתי חמץ.
אם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו, בשעה שמברך על ביעור חמץ, ויתפזרו בני הבית, ויבדוק כל אחד במקומו, על סמך הברכה שבירך בעל הבית. לרמוז שצריך להשפיע לכל אנשי ביתו, קדושה וטהרה, וכל גדול צריך להשפיע על קטנים ממנו.
גן מעדן, עמ' ד, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזכות התקווה זכינו להתחלת הגאולה ביום הקמת מדינתנו.
'סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני' - מה חולה זה מצפה לרפואה, כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה'. עד כאן דברי המדרש. - לא נאריך בשאלות במדרש זה כי דבר פשוט הוא, וודאי שרצו להיגאל ולא להיות עבדים. ואם תאמר, שהיו מובטחים ומצפים לגאולה, אם כן מה הקשר לחולה, וכיצד מצפה החולה לגאולה. האם הוא בטוח שירפא מחוליו?! - החולה ינצל מחוליו, רק אם יש לו תקווה, עידוד ואינו מתייאש. החולה לא יקום מחוליו, בלי תקווה ועידוד, שהם הגורמים לצאת מסכנה. בכל דור ודור התקווה, שעם ישראל יצא מאפילה, היא הנותנת לו לצאת מחושך לאור. וכן אנו שזכינו בהתחלת הגאולה ביום מדינתנו, התקווה והביטחון, שעזר לנו ה', הוא שייתן לנו שנזכה לגאולה שלמה, אמן.
גן מעדן, עמ' י-יא, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאוכל המצה בסוף הארוחה לתקווה לעלות שוב כמקודם.
משל לעני שנעשה עשיר. בסוף ארוחתו נהג לאכול חתיכת לחם יבש כדי שיזכור ימי העוני. לימים ירד מנכסיו ונעשה שוב עני. וגם בימי עוניו, נהג לאכול חתיכת לחם יבשה, בסוף ארוחתו. שאלוהו לאיזה צורך הוא נוהג כך, אף בימי עוניו. ענה שהוא מקווה לעלות שוב כמקודם. והנמשל בעת שאנו אומרים: 'הא לחמא עניא' - אנו זוכרים ימי העוני והשעבוד של מצרים. אומר המגיד: טוב לזכור ימי השעבוד שעברו, כאשר אנו נמצאים בימי השלווה והשקט. ... האמנם, טוב לזכור ימי העוני, בזמן שאנו בעצמנו שרויים בעוני?! ... עונה המגיד ואומר: 'השתא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - כשם שפעם נגאלנו מעבדות לחירות, כן גם עתה, שהחירות אינה מליאה, אנו מאמינים ומקווים לגאולה מלאה.
גן מעדן, עמ' כ, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).