מקצת שבחו

כתר תורה מוכן לכל אדם מישראל, בני ברית אברהם, ודווקא ב'לומד על מנת לעשות'. ויתכן משום שהתורה הקדושה, ניתנה במעמד הר סיני לכל האומה הנבחרת, ומשה רבינו, עליו השלום, קודם נסיעתו מן העולם, כתבה על פי הקדוש ברוך הוא ונתנה לישראל, ועל פי האגדה שהקשו שם, אפשר שכתבה משה כולה, והרי כתוב: 'וימת שם משה עבד ה''?! - אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, והוא רועה נאמן, רבן של נביאים, מסרה לכל שבט ושבט, במעמד כולם. ולפי שלכל הנשמות מישראל יש חלק לעצמו, במה שקבל מסיני, כפי מה שחידשו לנו רבותינו זיכרונם לברכה, 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נאמר למשה בסיני', בשביל זה הכתר שלה, מורה לקהילת יעקב.

קצת בני אדם, שעינם צרה בתלמידי חכמים, הסובבים מעיר לעיר, ובפרט מעניי ארץ ישראל ...
יש מהם ששמענו, שמקמצים וידיהם אסורות מלעשות צדקה, ואומרים תנו להם הקופות כפי הנוגע להם, 'ויבואו הרועים ויגרשום'. ואנו בקיאים בהם, כי בהבליהם יכזבו, כי צדיקים המה, ועושים משפט וצדקה בארץ, וישענו תחת העץ, עץ הדעת טוב ורע, לעשות דינו של זה כיוצא באלו, ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד: כי 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת', אשר על כן פוטרים עצמם עם דרשות של דופי ופקפוקי מילים. הדברים הללו אשר אין להם שחר, יען כי באמת למי שיש לו דעת דקדוקי עניות המה, כי על כורחך, לא אמרו זה, אלא מעיר לעיר, וממשפחה למשפחה, במחוז אחד עם השונה הקרובה אליהם, שעומדים כולם תחת הנהגת העשירים ההם.
אבל אכסנאי שבא לעיר - יש לו דין כמו בן עיר, כפי הכתוב: 'וחי אחיך עמך' - בעודו 'עמך' הרי הוא 'אחיך'. ומי שיתנהג עמו באכזריות, שלא לתת לו 'מחסורו אשר יחסר לו', זה הכל הבל ורעות רוח. זולת לפי תיקון הקהילות, יש לצדד ולעכב שלא יכבידו על אחד מהקהל, שאינו שלו לעשות שם דירה, אשר לא כדת דירת קבע, אבל לעולם דרך העברה - סברא היא, שכל אחד מישראל יכול לומר: 'תנה לנו לחם ונחיה', ואין חילוק בין בן עיר לשאינו בן עיר, ולפטרו בלא כלום אי אפשר.

'העבט תעביטנו' - אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס. אמרה תורה: תן לו דרך הלוואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס, מניין? - תלמוד לומר: 'תעביטנו' מכל מקום'. עד כאן לשון הגמרא.
מכאן משמע עד היכן מגיע חיוב האדם, להיטפל בשביל חברו שלא יינזק וימות. כי אף מי שיש לו ממון, ובטלה דעתו אצל כל אדם, להיות אכזר על נפשו, ולחוס על ממונו הקל, ואינו חס על קיום גופו החמור, מחויבים אנחנו לנהוג עמו כמו 'ענה כסיל כאולתו', ולתת לו ממון לפרנסתו, בכל אופן שיהיה, בין שיש לו ובין שאין לו. ואף שאינו רוצה להתפרנס מאחרים ולא משלו, מפני אהבת הממון או שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מאחרים מפני הבושה, לכן בה הכתוב בלשון כפול לומר: 'העבט תעביטנו' - ולהיפרע ממנו לאחר מותו, ממי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו, כי אינו אלא כי הוא נפש רעה ועינו רעה בשלו. ולמי שאין לו ואינו רוצה מפני הבושה, אין נפרעים מהלוואתו כי פותחים בהלוואה ומסיימים בהלוואה.

'על עזבם את תורתי' - בלא היה מספיק לומר: 'על עזבם את התורה', אלא אומר ולא אחשוש, כי כוונת הכינוי של 'תורתי' בא לשלול כדי שלא יעלה על דעת תלמיד חכם, שעסוק בתורה, אף שהיא בצורכי הקהל, שיוכל לפטור עצמו בטענה זו, מחיוב זה להשתדל בעסק הארץ של הקדוש ברוך הוא. על כן בא הכתוב ללמד, שכולם חייבים בעסקיה של ארץ ישראל ויושביה. וכל כך למה, מפני הכתוב מפורש: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' - ומקובלים כי משם תצא הוראה לעולם.

ראיתי להשיב טענה, כחומה בצורה, למי שמערער על ההקדשות, שאנו עושים, כפי מנהג הקדמונים, לשם עניי ארץ ישראל הקדושה, ולעילוי אלו הנשמות הקדושות בנדרים ונדבות, כדי שיליצו בעדינו לפני ה' א-לוהינו, שיתמלא רחמים על עמו ישראל המפוזר בין העמים ... וגם שלחוש על הדבר הזה, כמי שחס ושלום דורש אל המתים, הלא הזוהר עצמו מכחיש כל זה, כי לא נאמרו הדברים הללו, אלא לעם עובדי כוכבים ומזלות, אשר לא מבני ישראל המה, לא כן יאמר בצבאות ה', שהם נשמות חצובות מצד הקדושה, והמיתה לא מפקיעה בידי הקודש, מלבד שקדושתם עומדת לעד, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. וצאו וראו כי כבר נהגו ישראל בכל ערי ישראל, לבקש מהקדוש ברוך הוא על ידי תפילה או בקשה על קברי הצדיקים, ומפיקים רצונם, ובפרט בערבי ראש השנה ויום הכיפורים, כך הוא המנהג שנתפשט, ובערי ארץ הצבי תבנה ותכונן במהרה בימינו, מזמן אל זמן, יוצאים כתות כתות של תלמידי חכמים לעשות 'זיארה', ומשטחים על קברי התנאים והאמוראים, זכותם יגן עלינו אמן, וכן בנים אצל אבותיהם, ותלמידים אצל רבם, וכן רבים, ולא חששו לסרך האיסור.

אין חילוק בין שוכני ארץ לעניין 'דרך ארץ' לחכמים, כי כולם חייבים להתעסק ב'יישובו של עולם'. ...
גם לערך לימוד התורה, כי חייבים לקבוע עתים עליה, קצת מהיום וקצת מהלילה, בכל עת שהוא פנוי אבל אינו רשאי לסלק עצמו, מכל וכל, מענייני הגוף, שהוא ליישב העולם, כדי שיפנה מדרכי המקום ברוך הוא.