חכם שמואל אג'ייני (זיני)

תר"פ - י' אדר תר"ן      

1 8 9 0 - 1 8 2 0      

חכם שמואל אג'ייני (זיני)

מקצת שבחו

חכם שמואל אג'ייני (זיני), נולד לאמו ולאביו חכם משה אג'ייני כנראה בשנת תר"פ (1820), בעיר צפרו במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו, החכם משה אג'ייני, ובישיבת החכם שמואל אלבז, אביו של הרמ"א, חכם רפאל משה אלבז, רבה של צפרו. גדל בתורה וביראה, והיה לדיין וראש מתיבתא בישיבת החכם אליהו הרוש, מחבר ה'ברכת אליהו'. התעמק בתורת הסוד, וכתב חידושים על הזוהר. פעמים כתב בחידושיו: "הראוני מן השמיים". 
חכם שמואל אג'ייני (זיני) נפטר, כנראה, בשנת תר"ן (1890). יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום י' באדר, יום בו חתם חכם אבא אלבז, רב העיר צפרו על הסכמה לספרו 'רמת שמואל' בשנת תרפ"ז (1927).
חיבורו 'רמת שמואל' - חידושים, נאסף מתוך דפים שכתב אגב לימודו, ויצא לאור לאחר מותו, בידי בנו, החכם אלישע אג'ייני (זיני) בירושלים בשנת תרפ"ז (1927). מהדורה חדשה לספר יצאה לאור ע"י חכם רחמים זיני, בירושלים, בשנת תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכל כבוד שעושים לגאה, עדיין לא הגיע לסוף כבודו.
'גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד' - לכאורה, ייראה שהיה לו לומר: איש גאה ישפל. ולבוא אל הכוונה בזה, יוקדם לך מה שאתה רואה בעיניך ושומע באוזניך: כי טבע הגאה, כל מה שיגיע לו מן הכבוד - מגרעת נתן, שהוא טועה בעצמו, ואומר בליבו, שעדיין לא הגיעו לסוף כבודו.
לא כן העניו, אדרבא, הוא אומר: גדול כבודי שעושים לי, שאיני ראוי לזה, ואפילו יהיה הכבוד מעט מן המעט, אומר: יותר מכבודי. וזוהי כוונת מקרא שכתוב: גאות אדם תשפילנו - גאותו היא שתשפילנו, שכל כבוד שבא אליו אומר עליו, שזה השיעור פחות מערך כבודו, וזה השפלתו, אבל העניו ושפל רוח, תמיד יתמוך כבוד, שעל הכל אומר יותר ויותר.
רמת שמואל, משלי, עמ' קצ"ד. הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לומר פותח את ידך כדרך המקבל מן הזולת איזה דבר.
'הוי אוהב את הענווה, כדי שתמלא את ידיך' - ואני הדל כגרעין של חרדל, סבור ולא ידע מי יסבור בדומה, בהקדים מה שנאמר, שהעניו אין תפילתו נמאסת, כידוע בדבריהם זיכרונם לברכה.
ונביא עוד מה ששמעתי באומרים לי, שהטעם שפותחים ידינו בפסוק: 'פותח את ידיך' - כדרך המקבל מהזולת איזה דבר, שפותח ידיו כדי לקבל. וזהו שנאמר: 'אהוב את הענווה' - שעל ידי כך תרוויח, שאין תפילתו נמאסת, כדי שתמלא את ידיך, באומרך פסוק: 'פותח את ידיך', וידיך פתוחות, שלכך נתכוונת בפתיחת ידיך.
רמת שמואל, חידושי ש"ס - מסכת דרך ארץ, עמ' שנ"ה. הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד נתון תיתן - שיעשה עמו שותפות, ויחלוק עימו ברווחים.
'שלושה דברים נאמרו בבני אדם: הנותן צדקה - תבוא עליו ברכה, והמלווה - טוב ממנו, הנותן מחצה ממותר - זהו למעלה מכולם'. - ומה שהורונו מן השמיים, אגידה ואדברה בפסוק: 'נתון תתן לו' וכולי, 'כי בגלל הדבר' וכולי. ויתורץ כפל 'נתון תתן' והוא, בהקדים דברי הרב 'מעיל צדקה', כי פירוש 'הנותן למחצה ממותר' - שנותן לו קרן, ועושה עמו שותפות, וכשבאים לחשבון הריווח, מסלק הקרן, ומהמותר מן הקרן, שהוא הריווח - נותן לו מחצה וכולי. וכעת יבוא מקרא שכתוב: 'נתון' - מהסך הנתון לך מן השמיים, שהוא הריווח, 'תתן לו' - שהיא השער השלישי, העולה למעלה מכולם, 'ולא ירע לבבך בתתן לו' - מחצה מהריווח, 'כי בגלל הדבר הזה', שעשית לו כאמור 'יברכך ה' א-להיך'.
רמת שמואל, חידושי ש"ס - אבות דרבי נתן, עמ' שנ"ד-שנ"ה. דרבי נתן, הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עונג הנשמה, שמשיג עומק הלימוד, כשהגוף בתוקפו.
'עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'. - נקדים מה שכתב הרב 'בינה לעתים', ששכר המושג לצדיקים, הוא שיורדים לעומק ולאמיתות הדבר על בוריו. ודוגמתו, רואה האדם בחיים חייתו, כשהוא יורד לעומקה של הלכה, ומקשה ומתרץ ויודע אמיתת הדבר. כמה מהעונג והנעימות והשמחה מגיע אליו. וזה דוגמת השכר הרוחני. עוד אמרו בזוהר הקדוש, שהגוף נקרא לבוש לנשמה. וידוע גם כן שאין אדם משיג לירד לעומק הדבר שלומד, כי אם על ידי שיהיה לומד בזריזות ותשוקה, לא בהתרשלות ועצלות ורפיון ידיים. עוד כתב הרב הנזכר, שבזמן שהאדם חי ובריא כוח, הגוף גובר ואינו מניח לו להשיג המכוון, אבל בשעת פטירתו מן העולם, שגובר כוח הנפש, וכוח הגוף הולך ודל, אזי ישיג לירד לאמיתת הדבר. ולזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: צדיקים בשעת מיתתם, מראים להם שכרם לעתיד לבוא, והם שמחים ונפשם שביעה. והיינו: על ידי שאותה שעה מתגבר בהם כוח הנפש, ככתוב: 'תוסיף רוחם יגוועון', ואף כי אחרי מותם, שנפרדה הנפש מהגוף, שישיגו כמה וכמה טובה כפולה, ואין לה לנשמה שמחה ונעימות גדול מזה.
וזוהי כוונת הפסוקים: 'עוז והדר לבושה' - שבא לספר ולהגדיל בשבח האשת חיל, שאפילו בזמן ש'עוז והדר לבושה' - שהוא הגוף עדיין בתוקפו וגבורתו, אפילו כך 'ותשחק ליום אחרון' - היא שחקה מעתה, כמו שעתידה לשחוק, ביום שתשש כוח הגוף כאמור. וזה בא לידה, על ידי ש'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. ובאותה שעה שהיא עוסקת בתורה - 'צופיה הליכות ביתה' - אל תקרא הליכות אלא הלכות'. ורוצה לומר, שצופיה היא מעתה הלכות ביתה - הלכות אמיתית, וכמו שאמר הרב 'לחם יהודה' לפי דרכו, בסוף הלכות תלמוד תורה. עיין שם. שעתידה להשיג בעולם הבא אחרי מותה, מעתה היא ראתה דוגמתם, יגרם לה זה. 'ולחם' - שהיא התורה הנקראת לחם, ב'עצלות לא תאכל' - אלא בזריזות נמרץ וקול בכל כוחה, והעולם הזה נקראת חצר והעולם הבא נקראת ביתה, כמו שאמר הרב הנזכר, והיינו 'הליכות ביתה' האמור לעיל.
רמת שמואל, משלי, עמ' קצ"ו-קצ"ז. הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' ממלמד שבט מוסר אשתו מרחיקתו מאיוולת, ומחזירתו למוטב.
'אוולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו'. - אני אמרתי למצוא בהבנת המקרא הזה דרך ישרה וברורה, בהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת יבמות דף ס"ב עמוד ב': 'אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה', וכולם לומדים להם מפסוקים. עיין שם, ועוד אמרו, ולא נשאר בזיכרוני איה מקומו והוא, שהם אמרו: מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי וכולי, לימים גירש אותה והלך ונשא אחרת רשעה, והיא גם היא הלכה והיתה לאיש אחר רשע, ולבסוף החסידה החזירה את בעלה למוטב, עד שנעשה חסיד כמותה, והרשעה היטתו לבעלה ברוב לקחה, עד שנהפך לאיש אחר רשע כמותה. נמצא זה אמרה: הכל מהאישה.
ואחזה אנוכי שראשי תיבות: 'בלא שמחה, בלא ברכה בלא טובה - שבט, ולזה כיוון הכתוב האמור: 'אם ראית אוולת קשורה בלב נער' - שתקנתו להחזירו ולהדריכו, שתסור ממנו איוולתו, 'שבט' - שהוא רומז לאשה כאמור, ובתנאי שתהיה בעלת 'מוסר' - דהיינו צדקת, 'ירחיקנה ממנו' - שבוודאי אשתו מחזירתו למוטב, כמעשה של ההוא חסיד וחסידה וכולי, ולא ישנה באיוולתו כמו שהיה קודם, לכן הולך בדרך לא טוב, שמכאן ואילך מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
רמת שמואל, משלי, עמ' קצ"ב-קצ"ג. הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).