חכם יהודה לייב דון יחיא

תרכ"ט - ו' חשון תש"ב      

1 9 4 1 - 1 8 6 9      

חכם יהודה לייב דון יחיא

מקצת שבחו

הרב יהודה לייב דון יחיא נולד לאביו הרב חיים דון יחיא ולאמו בשנת תרכ"ט (1869), בדרייצין, ברוסיה הלבנה. 
משפחת דון יחיא גלתה מספרד עם הגולה אשר הגלתה בשנת רנ"ב (1492), והתגלגלה למזרח אירופה. הרב יהודה לייב דון יחיא נולד למשפחת חסידי חב"ד, ובצעירותו למד בעיר לוצין, (היום בלטביה), מפי דודו, רב העיר, הרב אליעזר דון יחיא, מחבר ה'אבן שתיה' יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בשנת תרמ"ט (1889) עבר ללמוד בישיבת 'עץ חיים' בעיר וולוז'ין מפי רבו, הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, שהיה אז משנה לראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין. בשנת תר"ן (1890) הצטרף לאגודת סתרים ציונית, שאך הוקמה בישיבה בשם 'נצח ישראל'. באותה שנה הכיר את חיים נחמן ביאליק, שזה מקרוב, הגיע ללמוד בישיבה. בשנת תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה, מכיוון שלא עמדה בדרישות המשטר הרוסי ללימודי חול מספקים. הרב יהודה לייב דון יחיא עבר אחרי רבו, הרב חיים הלוי סולובייצ'יק לעיר בריסק, שם שימש רבו, רב העיר.
בשנת תרנ"ט (1899) הרב יהודה לייב דון יחיא נשא לאשה את מושא שיינא בת הרב שלמה הכהן, רב העיר ווילנה. לאחר נישואיו, חזר לדרייצין, ובשנת תרס"א (1901) החל לשמש רב עדת החסידים בעיר שקלוב. בשנת תרס"ב (1902) השתתף בהקמת התנועה הציונית-דתית 'המזרחי', והוא חתום על הצהרת ייסוד התנועה. באותה שנה התפרסם בווילנה הקונטרס שחיבר 'הציוניות מנקודת השקפת הדת. בשנת תרצ"ג (1933) פרסם בעיר לוצין את חלקו הראשון של ספרו 'בכורי יהודה'.  הוא זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר תל אביב. בשנת תרצ"ט (1939) הוא פרסם בתל אביב את חלקו השני של ספרו 'בכורי יהודה' - דרשות, שו"ת ועיון.
הרב יהודה לייב דון יחיא נפטר ביום ו' בחשוון תש"ב (1941) ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד מה שיש בכלל יש בחלק, וכל הנשמות כלולות זו בזו.
הנה כל הנשמות ממקור אחד חוצבו, כאשר אמרו בעלי הקבלה, כי כל נשמה היא חלק א-לוה ממעל. ואם כן, מצד הנשמות יש שלמות ואחדות, ורק כל הפרוד והמחלוקת הן מצד החומר, מפני שעדיין אינו בשלמותו, וכל הנשמות מחוברות ומאוחדות זו בזו, ומשלימות זו את זו, כדבר אחד שלם ומאחד, בעל חלקים ואברים שונים, וכל חלק וחלק יש לו תפקידו המיוחד. וכבר אמרו חכמי הקבלה: כי כל נשמות ישראל אחוזות בהתורה, ושישים ריבוא נשמות כלליות, ויתר הנשמות הן רק ענפים, וכמו בהנשמות כיוון שכל נשמה היא חלק, מה שיש בהכלל יש בהחלק, וכל הנשמות כלולות ומאוחדות זו בזו.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק ב' דפים ח-ט, תל אביב, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' בשבח מידת החסד של עם ישראל
גם בשעה שהחושך כיסה כל ארצות העמים, ואת היהודי הכריחו לשאת כתם ירוק על בגדיו, והשפילו אותו בכל מיני שפלות עד עפר, בחיי האומה פנימה הייתה כל מידה נכונה, יסדו חברות 'בקור חולים' לחולים עניים, חברות 'לחם אביונים', 'גמילות חסדים', 'תלמוד תורה'. ... היהודי הירא א-להים באמת, התנהג תמיד עם משרתיו באהבה ובחמלה, והיו נחשבים אצלו כאחד מבני ביתו.
התרחבות והתפשטות הרכוש ובתי החרושת, באופן ששעבדו בדרך בלתי ישרה את העובדים, וימררו את חייהם, הלא נעשה בשנות המאות האחרונות, וביחוד נסתבכה השאלה הזו בשנות המאה האחרונה, והיהדות איננה יכולה לפתור שאלה זו על פי רוחה ודעתה, מפני כי תנאי חיי היהודים תלויים בסדרי חיי הממשלה, אשר הם גרים בה, ואיננה יכולה לתקן בזה איזה סדר חדש. אבל בטוח אני, כי כאשר יתנו ליהודים אוטונומיה רחבה, לסדר חייהם על פי עצמיותם ורוח היהדות, בוודאי יסדרו חייהם באופן שלא יעשו שום עוול להעובדים העמלים. כאשר היהודים יהיו חפשים על פי תנאי חייהם, לסדר אצלם סדרים חדשים בסדרי מדינתם, בוודאי ובוודאי לא יצטרך הפועל לעבוד יותר מהראוי.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק א', דפים 33-34, לוצין, תרצ"ג (1933) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד סברה של זה יש לה קיום ואמת בצד ידוע וכן סברת חברו.
שלום מורה על התאחדות הפרטים לבל יהיו מפורדים ומחולקים, ושלום מורה גם כן על השלמות של הפרט, שבל יהיה חסר ויהיה בשלמותו. ושני הדברים תלויים זה בזה, כי כבר אמרו רבים: כי עיקר המחלוקת תבוא רק מסיבת החומר, שהוא בלתי שלם, ומצד הנשמה מצד עצמה יש האחדות האמיתית.
ו'תלמידי חכמים' המחולקים בדעותיהם בעניינים רוחניים, 'מרבים שלום בעולם', בשני המובנים המבוארים בזה, כמו בהיותם באהבה ואחדות זה לזה, יען כי כל כוונתם היא רק לשם שמים, זה אומר כפי הכרתו הפנימית האמיתית, וכן חברו ... וכן על ידי מחלוקתם, תוסיף השלמות ותרבה, כי 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' - סברה של זה, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וכן סברת חברו, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וממילא יתגלו אמתיות חדשות בתורה על ידי שני המריבים, ומרבים הם שלום בעולם.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק ב' דף ה, תל אביב, תרצ"ט (1939) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לעורר יחד את רגש הלאומיות עם הכרת ערך תורתנו.
עתה, בעזרת רעיון הציוניות, אשר התעוררו רבים ממחזיקי הרעיון, להרים רוח עמם והכרתו העצמית. עתה עת היא לחרדים נאמנים, בעלי לב להעיר ולעורר גם רגש אהבת הדת, והכרה פנימית בדתנו המלאה חן וחסד. רגש דת חי, אשר ימלא הנפש ויטהר הלב וירומם את האדם בתור אדם המעלה. תחת להתאונן על איזה מן הצעירים, החפצים להכניס זרמים אחרים בתוך עמנו, ולבלי לעשות מאומה, על חרדים בעלי לב, לעורר יחד את רגש הלאומיות והכרה העצמית, גם את הכרת ערך תורתנו אשר דרכיה דרכי נועם, ואשר השפיעה, ועוד בכוחה להשפיע על עמים רבים. עתה, יכולים חרדים חכמי לב לעשות הרבה בדבר זה . וביחוד רב מאוד אפשר יהיה לעשות במקצוע זה בארץ הקודש. שמה ירגיש עמנו את עצמו תחת שמים חדשים וארץ חדשה, שמה יהיו לו זיכרונות קדושים על כל צעד, שמה תתעוררנה ביותר, תקוותינו הגדולה לקיום ייעודי נביאינו נביאי אל לאחרית הימים.
חכם יהודה לייב דון יחיא, הציונות מנקודת השקפת הדת, דף 20, וילנא, תרס"ב (1902) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד אחרי היטהרו ביום הכיפורים בא להדבק עם בוראו בסוכה.
אחרי יום הכפורים, אחרי חשבון הנפש של היהודי וניקיונה ביום הקדוש הזה, אחרי טוהר נפשו ולבבו, אחרי שהתוודה על כל הבליו ושיגיונותיו, שנכשל בהם, ובא לידי החלטה גמורה ביום הקדוש, לחיות חיים טהורים, לשפר מעשיו ומידותיו, להיזהר מעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ולהיות טוב למקום וטוב לבריות - יבוא היהודי להתלונן בצל שדי בסוכת מצווה, להתבודד ולהדבק עם בוראו.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק א', דף 28, לוצין, תרצ"ג (1933) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד נשמות האבות הקדושים התנחלו באומה הישראלית.
'ישראל והתורה - הכל אחד', וכל בני ישראל כגוף אחד, וצריכים להיות באהבה ובאחווה ובאחדות גמורה כי כולם הם בני אברהם יצחק ויעקב, וכולם הם שלשלת גדולה אחת, שלשלת של כל הדורות, ונשמותיהם הקדושות של האבות ועצמיותן, התנחלו באומה הישראלית יוצאי חלציהם. ועל כן, אם הם באחדות גמורה בין זה לזה, ממילא הם מאוחדים עם הדורות הקודמים והאבות הקדושים. זה מצטיין במידה טובה זו, וזה מצטיין במידה טובה אחרת, ובכלל העם, התנחל רוח האבות והנביאים, ובאחדות כל הפרטים מישראל, בפרטי כוחותיהם וכישרונותיהם הרוחניים, ממילא הם מאוחדים בזה, עם הדורות הקדושים של העבר, שקבלו מהם בירושה כישרונותיהם וכוחותיהם הרוחניים.
חכם יהודה לייב דון יחיא, בכורי יהודה, חלק א', דף 8, לוצין, תרצ"ג (1933) מתוך 'החכם היומי'