מקצת שבחו
חכם שבתי אטון נולד, לאביו חכם בן ציון אטון ולאמו אסטרייא בשנת תרפ"ו (1925) בעיר העתיקה בירושלים.
תורתו למד מפי ראשי ישיבת 'פורת יוסף', ובתוכם אביו, החכם בן ציון אטון. בהמשך למד גם בישיבת 'מרכז הרב'.
חכם שבתי אטון נשא לאישה את מרת קלרה, בתו של החכם יוסף שרהבני, ונולדו להם ארבעה ילדים.
לאחר קום המדינה, בשנת תש"ח (1948) מונה לרב מלחה, שהוגדר באותה עת, כמושב עובדים מחוץ לירושלים. מלחה היתה אז על קו הגבול הירדני, וקלטה עולים מכורדיסטן וצפון אפריקה.
בשנת תשי"ז (1957), עם מעבר ישיבת 'פורת יוסף' לשכונת גאולה, מונה למנהל הרוחני של הישיבה, ובמשך שנים רבות העמיד תלמידים רבים. כדי לעודד את התלמידים ערך כתב עת בשם 'משואות', בו הביא מפירות תורתם של תלמידי 'פורת יוסף'. מבחוריו הטובים, היה מבקש שיפסיקו מלימודם ויצאו ללמד לנערים בשכונות.
בשנת תשי"ט (1959) נפטרה לפתע אשתו, והוא נשא לאישה את מרת חנה ברטה למשפחת חדד.
חכם שבתי אטון יסד את ישיבת 'ראשית חכמה' בירושלים. עם הקמת תנועת ש"ס, היה מחברי מועצת חכמי התורה.
חכם שבתי אטון נפטר ביום י"ב בשבט תשס"ו (2006), והובא למנוחות בירושלים.
בשנת תשס"ט (2009) יצא לאור ספרו 'ראשית דעת' - שיחות, ובשנת תשע"א (2011) 'רוח חכמה' - ליקוטים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד 'אשר לא עבדו' למי שיש בידו לשנות עוד פעם, ואינו שונה.
'אמר לו בר הי הי להלל: מהו שכתוב: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו' - צדיק זהו עובד א-לוהים, רשע זהו אשר לא עבדו. אמר לו: עבדו ולא עבדו - שניהם צדיקים גמורים הם, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד' - השונה פרקו מאה פעמים הוא צדיק גמור, בכל רגע מקיים מצוות עשה של תלמוד תורה, הוא עובד את ה', ואף על פי כן קראוהו 'אשר לא עבדו' ביחס לשונה פרקו מאה ואחד פעמים. ולכאורה, מה החיסרון במה שלא חזר על תלמודו עוד פעם אחת? - אלא, מפני מה אינו ממשיך לחזור עוד הפעם, והרי מדובר במי שיש בידו לשנות עוד, שהרי השווהו לחברו ששנה פרקו מאה ואחד פעמים, כי אומר בלבו: 'די לי במה שחזרתי מאה פעם'. ועל מחשבה זו נקרא: 'אשר לא עבדו' - שבעבודת ה' אסור להסתפק ולהישאר במצב הקודם.
חכם שבתי אטון, ראשית דעת, עמ' רטו, הוצאת ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאם מידותיו אינן מתוקנות, יתקן עצמו ואחר כך יעסוק בתורה.
פעמים יש מלומדי התורה, אשר אינם זהירים בשורת דרך ארץ, ומפני חומרת העניין, בעיני הבריות מוטב היה שלא יעסקו בתורה. ולזה אמר התנא: 'אם אין דרך ארץ אין תורה' - אם מכיר בעצמו שדעותיו לא ישרות ומידותיו אינם מתוקנות 'אין תורה' - כלומר, שמתחילה יתקן את עצמו ואחר כך יעסוק בתורה, כדי שלא יצא על ידי מעשיו חילול כבוד שמים, חס ושלום.
חכם שבתי אטון, ראשית דעת, עמ' שיח, הוצאת ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזכות עבודת המידות, שאומר דבר בשם אומרו.
'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי' - ומדוע כל כך חשוב, לפני ה' יתברך, הנהגה זו של 'האומר דבר בשם אומרו'. מפני שהמבשר טוב או האומר דבר שמועה שיש בו חכמה, באפשרותו להגדיל כבודו ומעמדו בעיני השומעים. וביותר, על בשורה שיש בה הצלה למלך. אילו אסתר היתה אומרת את הדברים בשם עצמה, היה המלך מעניק לה שכר גדול. ועל טוהר מידותיה, זכתה והביא הקדוש ברוך הוא, תשועה לכלל ישראל על ידה. וכן 'כל האומר דבר שמועה בשם אומרו' - בזכות עבודת המידות זו, מביא גאולה לעולם.
חכם שבתי אטון, ראשית דעת, עמ' קנג, הוצאת ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשס"ט (2009). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאומר איש על חברו שהוא ירא ה', אז תפילתם מתקבלת.
'אז נדברו יראי ה' איש לרעהו, ויקשב ה' וישמע' - בדרך דרש יש לפרש: 'אז נדברו יראי ה' איש לרעהו' - כשכל אחד אומר על חברו שהוא ירא ה', ויש אהבה ואחווה בין איש לרעהו, ומוצא כל אחד בחברו מעלות טובות, אז 'ויקשב ה' וישמע' - תפילתם מתקבלת.
חכם שבתי אטון, רוח חכמה, עמ' עז, הוצאת מכון שיבת ציון שעל יד בוגרי ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשע"א (2011). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שצריך שיהיה ליבו שווה עם כולם ללא הבדלי עדות או זרמים.
'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - מעלה גדולה היא העסק עם הציבור, ואמנם טורח גדול יש בדבר, אך שמחה יש בו. וראיה לדבר מהכתוב בגמרא: 'אין עומדים להתפלל ... אלא מתוך שמחה של מצוה'. וכתב השולחן ערוך: 'העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דומה'. - פירוש: לעניין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו, שעוסק בצרכי ציבור'. והוא בכלל 'גמילות חסדים' - הנמנה בין שלושת עמודי העולם. ועל כן אינו נכון להשתמט מלעשות עם הצבור, וכעניין שאמרו בגמרא: 'שמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה, תלמוד לומר: 'ועמכם בדבר משפט'. אך זאת עלינו לדעת, שישנם כמה תנאים הנדרשים מאת העוסק בזה: 'אהבת ישראל' - נלמד מנבואת מיכה שנאמר: 'מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהיך'. 'אהבת חסד' - עניינה, שיחד עם מפעלו בחלק המעשה, ייתן גם את לבו לצערם של ישראל. ולזה צריך איש אוהב ישראל, שיהיה ליבו שלם עם כולם בשווה, ללא הבדלי עדות או זרמים, כי רק על ידי זה יעשה מלאכת שמים בתוך עם קודש, מתוך רצון עז בשלמות הלב והמעשה, עד כמה שידו מגעת.
חכם שבתי אטון, רוח חכמה, עמ' קצט - ר, הוצאת מכון שיבת ציון שעל יד בוגרי ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשע"א (2011). מתוך 'החכם היומי'
