חכם יוסף גבאי

תרל"ד - ד' חשון תש"ד      

1 9 4 3 - 1 8 7 3      

חכם יוסף גבאי

מקצת שבחו

חכם יוסף גבאי נולד לאמו ולאביו חכם שלום גבאי כנראה בשנת תרל"ד (1873) בעיירה בוז'עד במרוקו.
גדל בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר, ונודע כשקדן וגאון, חסיד ועניו. היה אב בית דין בעיירה בוז'עד. ייסד ישיבה, עמד בראשה, והעמיד תלמידים הרבה. בתוכם שלושת בניו חכם שמעון, אברהם ולוי גבאי, חכם דוד אלבז, חכם דוד הכהן, שהחליפו כאב בית הדין וראש הישבה בעיירה בוז'עד, וחכם יוסף מור יוסף, מחבר 'תהילות יוסף'.
חכם יוסף גבאי מלומד בניסים, ומסופרים עליו מעשי נפלאות, איך ניצל משודדים וממוות.
בשנת תרפ"ב (1922) יצא לאור בתוניס ספרו 'כתנות יוסף' - חידושים על התורה, התלמוד, ומאמרי חכמים. לחלק מעותקי הספר, נוספו לאחר מכן, פיוטים מאת המחבר, ובהם הפיוט 'א-לוהים יקבץ נדחי, בזכות רבי שמעון בר יוחאי'. מהדורה שנייה של הספר, יצא לאור בשנת תשס"ח (2008) בידי חכם אברהם בן שטרית.
בשנת תרפ"ט (1929) יצא לאור בקזבלנקה ספרו 'בגדי שש'. מהדורה שנייה של הספר יצאה לאור בשנת תשמ"ח (1988), בידי נינו חכם אברהם גבאי, שהוסיף לספר מקורות הערות ומפתחות. בסוף ספר זה נדפס קונטרס בחרוזים על מנהגי השחיטה והטריפות כמנהג מראכש. 
חכם יוסף נפטר ביום ד' חשוון תש"ד (1943), ומנוחתו כבוד בעיר בוז'עד, ולימים בנה חכם עמרם מור יוסף חצר על קברו. ישנו רחוב בירושלים הקרוי על שמו של חכם יוסף גבאי.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמחת החכמים בלימוד, וגיל הקובעים עיתים לתורה.
'ה' בעזך ישמח מלך, ובישועתך מה יגל מאד' - ידוע שהתורה נקראת 'עוז', שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. עוד ידוע, שהתורה משמחת את לומדה, וכמו שאמר הכתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ועד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מה הם המלכים? - אלו החכמים. ועוד בזוהר הקדוש הפליג בשכר הקובע עתים לתורה, שיש לו שכר הרבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה', הרי מוכח שהקובע עתים הוא דבר גדול. ואם אפשר, זהו כוונת הכתוב: 'ה' בעזך' - שהיא התורה הנקראת עוז, 'ישמח' - את לומדה, וגם נקרא 'מלך', כמו שאמרו: 'מה הם המלכים - אלו החכמים', 'ובישועתך' - אותיות 'ובשעותיך' - פירוש, שקובע עתים לתורה - שכרו גדול, וזהו: 'מה יגל מאד' - בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה ישמח, ובעולם הבא ינצל מטענת 'קבעת עתים לתורה'.
בגדי שש, עמ' קלו-קלז, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד זהב המייחד, וכסף המפייס, ונחושת הנותן לעמלי תורה.
'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן' - נראה לעניות דעתי שפסוקים הללו מדברים בעניין הצדקה, וזה פירושם: 'וזאת התרומה' - היא הצדקה.
'זהב' - ראשי תיבות: 'זה הנותן בייחוד', כלומר שמייחד שם הוי"ה ברוך הוא בנתינת הצדקה, כמו שכתבנו לעיל. 'וכסף' - ראשי תיבות: 'וכשתיתן, סדר פיוס', וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והמפייס מתברך באחד עשר'. 'ונחשת' - ראשי תיבות: 'ונתינה חשובה של מקבל תורה', וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אם בקשתה לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה'.
'ותכלת וארגמן' - בא לרמוז ותכלית הצדקה היא 'וארגמן' - ראשי תיבות: 'ונותן אינו רואה גוף מקבל', וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדול העושה צדקה בסתר', שהמקבל אינו יודע ממי קבל והנותן אינו יודע למי נתן. 'ותולעת שני ושש ועזים' - לומר שתועלת הצדקה, הנזכרת על ידה, יאריך שנים ויזכה לשיבה, וזהו: 'ושש' - כמו שכתוב 'בישישים חכמה'. 'ועזים' - ראשי תיבות: 'ועל זה יקרב משיח', כמו שכתוב: 'ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.
בגדי שש, עמ' רלו-רלז, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד רמז שמות בנות צלפחד שמחילתו שירצה חברו.
'ותהיינה מחלה, תרצה, וחגלה, ומלכה, ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים' - דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאותיכם - לפי ה' תטהרו' - עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו'. ופירשו רבותינו זיכרונם לברכה, שכוונת רבי אלעזר בן עזריה: הינו שאף עבירות שבין אדם למקום - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.
ואפשר אם יראה זהו כוונת הכתוב: 'ותהיינה מחלה' - פירוש אימתי יהיו נמחלים עונות האדם? - עד שירצה את חברו, וזה: 'ותרצה' - לשון רצוי. 'וחגלה' - ראשי תיבות: ונמחלו חטאים גם לה' - היינו על ידי שפייס את חברו - ימחל לו, גם שבינו לבין המקום נמחלים. וזהו 'ומלכה' - ראשי תיבות: ומוחלים לו כל העונות, בין אותם שבינו לחברו בין אותם שבינו לבין המקום.
'ונעה' - פירוש מלשון נע ונד, היינו תעה מדרך השכל, ולא שת לבו להתבונן בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו שאין עונותיו של אדם נמחלים עד שירצה את חברו, אלא אין בינות לו, כלומר תעה מלהתבונן, וכיוון שכך הוא 'צלפחד' - צל פחד, שאין עונותיו נמחלים, ובאותו פחד ישב. לכן הזהיר הכתוב ואמר: 'לבני דודיהן' - כלומר שיהיו כל בני ישראל דודים ורעים, ולהיות אוהבים זה את זה, כאהבת נשים, וכמו שנאמר בדוד ויהונתן: 'נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'.
בגדי שש, עמ' רפז-רפח, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מרמז מהמסורה שאין להתייאש מעשיית התשובה אף אם הרבה
שלושה זיכרון במקרא: 'זכרון תרועה', 'אין זכרון לראשונים', 'אין זכרון לחכם עם הכסיל'. - התרועה מורה על בעל התשובה. כי 'תרועה' במספר קטן עם התיבות גימטרייה 'תשובה'. וזהו 'זכרון תרועה' - כלומר שיוכיח האדם לחברו לעשות תשובה, והוא משיב: כיצד התשובה תועיל, והוא עשה כמה וכמה עבירות לאין קץ?! והיאך תועיל התשובה?! ונראה כמתייאש מן התשובה. ואין אומרים לו: 'אין זכרון לראשונים' - שאם תעשה התשובה, אין שום חטא ועוון נזכר עוד. ואדרבה, העבירות יהיו זכויות, כמו בש"ס: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות זכויות'. ואימתי נעשות זכויות? - כשתעשה תשובה שימה, הפה והלב כולם שווים כאחד, ואז תועיל התשובה להיות זדונות כזכויות.
בגדי שש, עמ' ל-לב הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מרמז מהמסורה שדרך הצדיקים להשכים לבית הכנסת, לכוון.
כתב מרן באורח חיים סימן א, וזה לשונו: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. עוד יש בהלכות קריאת שמע סימן ס"א סעיף א': 'יקרא קריאת שמע באימה'. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'ועתה ישראל מה ה' א-לוהיך שואל מעמך' - אל תקרא 'מה' אלא 'מאה' - שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ואפשר זוהי הכוונת המסורה: 'נחנו נעבור חלוצים' - כלומר שחייב אדם לזרז עצמו, ולהשכים לבית הכנסת להתפלל בכוונה. וזה רמוז במילת 'חלוצים' - ראשי תיבות 'חרד להתפלל וצריך יכוון מילותיו'. וכשיכנס להתפלל בבית הכנסת, ייתן דעתו לענות 'ברוך הוא וברוך שמו', ויזהר גם כן בברכות התפילה, כדי שעל ידי כן יושלמו מאה ברכות בכל יום. וזהו: 'ונחנו מה' - כמו שאמרו אל תקרא 'מה' אלא 'מאה'. 'נחנו פשענו ומרינו' - גם כן צריך להודות בתפילה על חטאיו, בסדר 'אשמנו בגדנו' וכו' כי אמת עשית ואנחנו הרשענו', ולהתחרט על מעשיו שעשה כבר. אם כן כשאדם יעשה כסדר הנזכר, כלומר יתפלל בכוונה, ויקיים ענייני ברכות, ויתוודה ויתחרט על חטאיו, אזי 'כולנו בני איש אחד נחנו' - שלא נשאר בנו שום חטא, כמו בני יעקב שהיו כולם צדיקים, שנאמר בהם 'כולנו בני איש אחד נחנו' - כשרים וצדיקים.
בגדי שש, עמ' קנז-קנח, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).