מקצת שבחו

מצוות ביקור חולים נחלקת לשני אופנים, אופן ראשון בממון, והשני בגוף. בממון - להיות נדיב, מפזר ממונו לצורך אחינו, אשר יחלו ויפולו למשכב, ואין ידם משגת להוציא הוצאות הצריכים בעד רפואתם. ואל יתקמץ בזה כלל ... ובכלל הביקור הממוני הוא לחקור על מצב אחינו העניים והאביונים, אשר יחלו ויפלו למשכב, האם הם מוצרכים מצד אחר, כגון פרנסת בני ביתם, או אם יש עליהם איזה חובות, אשר הנוגשים אצים אותם בתשלומים, ואין לאל ידם לשלם, ונמשך להם מזה עצבון וכעס, לא עלינו. ובפרט בראותם נשותיהם ובני ביתם, נודדים ללחם, ועיניהם צופיות אליהם, ואין ביכולתם לצאת לשוק, ולהמציא להם מזון, לכלכל אותם, שבוודאי זה גורם הוא למניעת רפואתם ולכובד מחלתם, לא עלינו. ובכן, כשם שמצווה וחובה לסעד את החולה ולתומכו ברפואות, כן מצווה וחובה לרחק ממנו כל דבר שגורם לו נזק וכובד חוליו, לא עלינו. כי מה תועלם בהוצאות של רפואות וכיוצא, בעת אשר יש מעצורים מצד אחר למניעת הרפואה?!

על ידי אמונת ההשגחה נמשך לאדם מדה טובה ויקרה עד מאד, והיא מדת הביטחון בה' יתברך, שבכלל אמונה זו יאמין גם כן שה' יתברך הוא הזן ומפרנס לכל והוא המשביע לכל חי רצון. ולכן הגם שיראה עצמו שהוא בדוחק ובצער מצד חסרון כיס וכיוצא, לא ישים בטחונו על שום אדם, ולא יעבור חלילה על שום מצווה קטנה או גדולה בעבור הנאת כסף. רק יבטח בה' ויאמר ה' יושיע. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ובוטחים בו בכל לב. ומסבב סיבות להושיע האדם ולתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ...
ולא יתפתה לעצת יצרו לעבור על רצון הבורא יתברך בשום אופן, בשביל הנאת ממון. גם על ידי מידת הביטחון ירוויח עוד להתרחק ממידת העצבות, שהיא מדה רעה לגוף ולנפש. לגוף - כמו שכתב שלמה המלך עליו השלום: 'לב שמח ייטב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם'. ולנפש - כי על ידי העצבות לא יהיה עובד ה' יתברך, באהבה ושמחה. וכל מצווה שיעשה וכל תפילה שיתפלל בעצבות, מלבד שאינו מקבל שכר עליהם, עוד יענש עליהם. כמו שכתוב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב'.

כמו שמוטל על האבות, להשתדל בעד בניהם להשיג חכמת התורה כראוי, כן חיוב מוטל על ראשי הקהילה הקדושה, אשר בכל מקום ומקום, להשתדל בעד בני העניים, בכל דבר ודבר הנמשך להם ממנו אור תורה. הן בנוגע לשכירות הרב אצל הלומדים; הן בנוגע לספרים הנצרכים ללימודם; הן בנוגע לפרנסתם ומלבושיהם, ודי מחסורם אשר יחסר להם, עד אשר ישיגו עיון הש"ס והפוסקים כראוי. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'.
וישראל קדושים מכירים מעלת תורתנו הקדושה, וגודל השכר המגיע למחזיקים בה, ומשלמים בעין יפה לצורך מוסדות יקרים כאלה של החזקת ידי לומדי תורה. ואשריהם ואשרי חלקם בעולם הנצחי, שזוכים על ידי זה ליישב בעולם הבא, בצד החכם שהחזיקו בידו, כמו אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה'.

גדול זכות עסק התורה, שעל ידו יבוא הגואל, במהרה בימינו אמן. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין הגלויות מתכנסים, אלא בזכות התורה, שנאמר: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם'. וביאר הרב 'נדחי ישראל', זיכרונו לברכה, פרק י"ב, וזה לשונו: וביאורו הוא כפשוטו, 'כי יתנו בגוים' - רצונו לומר: בעוד שנפזרים ומתנודדים בתוך הגויים, ולכן סיים הפסוק: 'עתה' - להורות לנו שהלימוד בעת דחוק כזה הוא מקרב הגאולה עד מאד. יעויין שם.
ואפשר שזה רמז הכתוב: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור' - רצונו לומר, שבשביל עסק התורה, הנרמז בתיבת 'יום', כנזכר, 'יתקע בשופר גדול ובאו האובדים' - שישלח לנו ה' משיח צדקנו ויתקע בשופר לקבץ פזורינו מבין הגויים, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

הילדים שמתחברים רק עם אנשים יראים וצדיקים, לבסוף היו גם הם יראים וצדיקים כמותם. וזה אחד מהטעמים שהזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה, להצטער על פטירת הצדיק, שכל זמן שהצדיק בעיר היו הגדולים והקטנים, לומדים ממעשיו הטובים, וילכו גם הם בדרך הטוב והישר. ולא כן כשנחסר הצדיק, שחסרה גם כן ההדרכה וההנהלה בדרך הטוב, שהיו למדים ממנו.
ואגב נזכיר טעם אחר על צער סילוק הצדיק, מדברי רבותינו זיכרונם לברכה. והוא שבזמן שהצדיק איתנו בעולם הזה, זכותו מגן עלינו, ומונע ממנו כל צרה וצוקה. ובהסתלקותו ראוי לירא לנפשנו, פן יפגענו רע, לא עלינו. ובפרט בהעדר שני צדיקים, לא עלינו. שהנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שסילוק הצדיק שמכפר על הדור - הוא דווקא בסילוק צדיק אחד, אבל סילוק שני צדיקים הוא מפני הרעה העתידה לבוא על שונאי ישראל, לא עלינו. וצריך תשובה גדולה וזכויות רבות להגן עלינו.
ובזה אפשר לפרש מאמרם זיכרונם לברכה בגמרא: 'אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטא, בשמחת חתונתו של מר בנו של רבינא: שיר לנו אדוני, אמר להם: אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמרו לו: ואנו מה נענה אחריך? אמר להם: הי תורה? והי מצווה שמגינות עלינו?' ירצה שהוא אמר: 'אוי לנו שנמות' - לשון רבים, דהיינו סילוק שני צדיקים, לא עלינו. ועל זה הם עונים: 'הי תורה והי מצוות שמגינות עלינו' - רצו לומר: שצריך זכות גדול להגן עלינו מהרעה שלא תבוא. אמן כן יהי רצון.