מקצת שבחו

הרבה הייתי יכול לכתוב כדי לצדק את התחבאי אל הכלים ודומייתי כל הימים, אולם הטעם העיקרי הוא אבלי וצערי על כל הנעשה בארצנו, ועל אי יכולתי לעשות מאומה, מפני שמחריבינו ומהרסנו, בתוכנו ובראשנו יושבים. עתה, הנני שולח לו את מאמרי נגד שפיגלברג, שיצא בראש הלוחמים נגדי, כדי לחפות על כל טעויות מבקרי המקרא, ולטהר את מסקנותיהם, ומאה שרצים בידו כיאות למשומד, שמשתמשים בו כדי להכות את היהודי. ואולם, אני הכיתי אותו שוק על ירך ולא יוסיף קום, כי רק בשקר ובתרמית יוכל לשים מבטחו, אם ישוב לכסלה, ופער פיו עוד הפעם. אמנם, מצטער אני כי רק אחד או שניים נמצאו בין חכמינו שטיפלו בספרי כהוגן, ואולם כל הנותרים, או שבחרו בשתיקה, או מעלים הם גירת הגויים, לחרפתם ולחרפת ספרותינו, ועליהם נמנו אלה הלבלרים עמי הארצות שבארץ ישראל, שרוצים ללמד קודם שלמדו, ושכל חכמתם היא לחזור על מה שאמרו הגויים שקדמו להם, ולוקחים הכל מן המוכן, ומסמאים עיני הבריות בחוצפה ויהירות, המקדרת את כל תקוות עמנו.

לא ייתכן להפריד בין שני האלמנטים מהם מורכב האדם, כפי שנוהגים הדיוטות בשעה שמדברים על גוף ונשמה. בלשוננו, כלול מושג זה במילה אחת: 'נפש', הנפש הוא האדם. ... אין שום הבדל בין האלמנטים האלה, ואין שתי מילים בשבילם, כי אם מילה אחת: 'נפש', הכוללת את הגוף והנשמה גם יחד, ושאין לתרגמה לשפות אחרות, לא לעתיקות ולא לחדישות. יען, כי למושג זה לא הגיעו עד היום האומות האחרות, כשם שלא הגיעו למושג העברי המקורי של 'צדקה' ושל 'קדושה', שגם הם לא ניתנים לתרגום לשפות לועזיות. ומי שבא לחלק את שני החלקים האלה, ולייחס לכל אחד חשיבות עצמית, הרי זה כמי שבא להפריד בין האלמנטים של המים, המחיים את העולם, שיהיה בידו חמצן מצד אחד ומימן מצד שני, אבל לא יהיה מים. וכך יצא מחלוקה זו: גוף מצד אחד ונשמה מצד שני, אבל לא 'נפש', היינו: האדם.
אנו נאלצים, איפוא, לבסס את החיים ואת החינוך שלנו, לפי המושג המקורי של ה'נפש', ולא לפי הפתגם הלטיני, ואף לא לפי תפיסת הנצרות, המזלזלת בגוף ומנשאה את הנשמה, בו בזמן שתורתנו מושתתת על היסוד של 'בצלם א-להים, עשה את האדם'. רק על-ידי חינוך, שירגיל את האדם לשאוף אל קדושת הנפש, ולא רק לגוף בריא ושכל בריא, רק אז אפשר לנו לחיות חיי יושר וצדק, חיים שיש בהם טהרה וקדושה, ולא להתייאש מפורענות שבאה לעולם, ולכפור בשלטון הרע והרשע בעולם. רק על יסוד חינוך כזה, נהיה ראויים להציל את כבודנו, כבוד העם, ואפילו להקריב את עצמנו בעד קדושת החיים.

חובת כל יהודי להשתתף בבניין הארץ. אמנם, יהודי איטליה אינם סובלים בגלל האנטישמיות, אינם יכולים להישאר רחוקים מפעולה זו. ידעו נא, כי היהודים הנרדפים בכמה ארצות העולם, אינם רק בני אדם, אלא גם אחים הם לנו, שגורלם וצרותיהם הם גורלו וצרותיו של כל יהודי ויהודי. אחינו בארץ ישראל, בונים לא נגד מישהו, אלא למען השלום. על אדמתם הם עובדים, למען התחייה, אשר לה אנו מתפללים.

במרכזה של רומא, בקצה הפורום, מול הקולוסאום, ניצב השער שהקימו הרומאים, להנציח את זכר נצחונו של טיטוס על יהודה המורדת. ליהודים היה שער זה זיכרון חרפה וצער, במשך כל הדורות. ובליל תשעה באב היו נאספים לידו לאמירת 'איכה' וקינות ... על מנהג זה, שהיה קיים עד מלחמת העולם השנייה, סיפר לי הרב דוד פראטו המנוח, מי שהיה רבה הראשי של רומא, כאשר ביקרתי אצלו בשנת 1949.

כאשר הועלה בפניי הרעיון לייסד בית מדרש לרבנים ברודוס, קיבלתיו במידה מסוימת של ספקנות ... היה צורך שאבוא לכאן כדי שאשתכנע בטעותי, כדי להיווכח כי הדבר אפשרי ... כאן מתחוללת היסטוריה ... לא קיים בכל רחבי אגן הים התיכון, פרט לארץ ישראל ולאיטליה, מוסד מסוגו של בית המדרש לרבנים ברודוס. די בכך כדי שאתם, אחים, תשתכנעו בחשיבות היוזמה, בפרט עתה, כאשר משבר הרבנות ניכר בכל קהילות ישראל במזרח. אוכל להבטיחכם, כי מפעל זה עונה על כל הצרכים המודרניים, ועבודתם ללא לאות של חבר המורים, יצרה את האווירה הנאותה ביותר, לעיצובם של הרבנים לעתיד.