'אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - בא להזהיר, אם לא תרצה לתת לו בתורת מתנה, ולהסתפק בהלוואה בלבד - זה דווקא לשאר העם: העשיר והבינוני, אבל העני לא תסתפק אפילו במתנה באקראי כשיזדמן, רק שיהי באוכלי שולחנך תמיד, כמאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וזה שכתוב 'אם כסף תלוה' - רוצה לומר: אם רוצה אתה להסתפק בהלוואה, היינו: 'את עמי' - היינו: את העשיר והבינוני, אבל את העני אין די בהלוואה, אלא 'עמך' במאכל, אתך במשתה.
ולהיות שיקרה למי שהעני אוכל ושותה אצלו תמיד, שבהאריך הזמן, יקוץ בו ויעשה תחבולות עליו כדי שיבין ויפרוש מעצמו: או שיהיה מתעלם ממנו בשעת אכילה, כפעם בפעם שיעשה עצמו כשוכח ולא יקראנו לאכול לחם כדי שיבין ויפרוש; או יעשה קנוניה עם המלווה בהראותו שהוא צריך לקבל בריבית מזולתו והוא אינו צריך, שיבין העני מזה שהוא דחוק וילך לו מאצלו.
לכן על הראשונה אמר: 'לא תהי לו כנושה' - לא תעשה את עצמך כשוכח לאכול, לשון 'נשיתי טובה'. ועל השנית אמר: 'לא תשימון עליו נשך' - שלא תיקח ריבית בעבורו שאינך צריך לו, כדי שיבין וילך לו.