אם מסיבת איזה מקרה או מאורע, העם השבט או בני המשפחה היושבים יחד, נאלצים להבדל איש מעל אחיו, לפני שהקהילה תתפרד, הזקנים והמשכילים אשר בתוכם, צריכים להמתיק סוד, להציב ולהקים איזו אנדרטה, או לכונן איזה סימן לאות ולמזכרת, הבא להורות ולהוכיח שהם פארות וענפים של עץ אחד. ושאם במקרה נכרות עד הוא יחלים, ויונקתו לא תחדל ואיש באחיהו מדובקים בגזעם, יתלכדו ולא יתפרדו לעולם, ובכל ימי חייהם בשיבתם ובקומם בשיחתם ובמדבורתם, לא ימוש הסיפור מפיהם על כל הקורות אותם, איך שעל ידי מלחמה, סערה, משבר או מקרה אחר, נתרחקו ונפרדו מאבותיהם מאחיהם ומקרוביהם, נזרקו והושלכו אל ארץ אחרת, כדי שהציור של הפגע והמאורע המעציב הזה, ישאר חקוק וחרות על לוח ליבם, ועל לב בניהם ...
וכל זה מחשש וממגור שמא במשך הזמן, בהיותם רחוקים זה מזה, מפוזרים ומפורדים בין העמים, יתערבו בגויים ההם, ילמדו ממעשיהם, ולפי האקלים ומזג האוויר באדמות נוכריות, יהפוך גם עורם ואופיים, והיה כי יאריכו הימים, ובאיזה יום בהיר, אחד באחד יגשו ויתראו פנים אל פנים, כמעט בטוח שיתנכר אחד אל השני, או שישכח מהם מקורם, ואפשרי מאוד שיהיו גם לאויבים לילה, והנה הסמל והציון המסורתי טמון בחובו של כל אחד מהם, יהיה העד הנאמן המזכירם והמראה להם בעליל, שמשורש אחד יצאו, וכי אנשים אחים הם מבטן ומלידה ואב אחד לכולם. ...