וכיוון שנתבאר שקדושת ירושלים היא עולה על כל ארץ ישראל, הדבר פשוט שמהחיוב המוטל על ישראל ועל רבנן, להעמיד ולבנות הוא המקום המקודש יותר מחברו, ולא לקדם מקום אחר, ולהניח חרב ושומם, המקום היותר קדוש בקדושה, בכמה מעלות דאורייתא.
שמלבד הקדושות אשר שנו חכמים, עוד בה יתירה על כל שאר ארצות ישראל, ששם נמצאו י"ב בתי מדרשות, מלאים כרימון מתלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם, ציצים ופרחים, יוצאים מהם אילנות שמלבלבים בכל יום ויום, וחמישה בתי כנסיות, ומתוכם מדרש חסידים, הקמים בחצות ועוסקים בתורה. ומקשרים לילה ביום, ויתר העם קמים מאז הבוקר, יושבים בבתי כנסיות ולומדים תהילים, כאשר ראו עיני זה כמה שנים. זה וודאי כי מי שם פה לומר שהמקום המקודש הזה אינו קודם לכל הארצות הצבי ביישובם.
ואם תאווה נפשך לומר שכל הקדושות אשר שנו חכמים במשנה, לא שייכים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אז היו שם כל הקדושות, אבל בעוון בזמן הזה חרבה עירנו ושמם מקדשינו, וניטל כבוד מבית חיינו. אם כן היו כל ארץ ישראל וירושלים שווים במעלתם, כאחד יוצאים, וכאחד שורים - זה וודאי היא שהיו שונים בפרק ב' דייני גזרות אחר חורבנה בשנית, והביאו הפוסקים להלכה. אלא הדבר מוכרח לומר, שאף אחר החורבן, מעלת ירושלים גדולה על מעלת שאר ארץ ישראל, שמעלים ואין מוציאים.