מקצת שבחו

חכם אליהו מני נולד לאביו סלימאן ולאמו, בתמוז תקע"ח (1818) בעיר בגדאד. מטל ילדותו למד בישיבת 'בית זלכה' (בית מדרש אבו מנשי), והיה לאחד מתלמידיו המובהקים של הגאון עבדאללה סומך, ואף נשא לאישה, בזיווגו השני, את אחותו, מרת סמרה, שהיתה משכילה וידענית בתורה ובהלכה. 

בשנת תרט"ז (1856), בהיותו כבן 38, עלה לירושלים, מסע של שלושה חודשים, עם אשתו ושלושת בניו, והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

בשנת תרי"ח (1858) עבר לחברון, בה נשאר עד פטירתו. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד"רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר. 

בשנת תרכ"ד (1864) פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. בשנת תרכ"ה (1865), לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, ורק בשנת תרל"ט (1879) הסכים לקבל שכר מה עבור משרתו.

בשנת תרנ"א (1891) איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט.  

חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש"ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו - השו"תים 'מעשה אליהו' ו'תנא דבי אליהו', 'מעשי אליהו' – דיני איסור והיתר, 'מזכיר שלום', 'מעיל אליהו' – ביאור שער הכוונות, 'קרנות צדיק' - תיקון הברית, 'שיח יצחק' – מנהגי ישראל, ו'כסא אליהו'.  

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ"ט (1899) בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. מכיוון שנחשב קדוש גם ע"י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.