היה בצפת החסיד יעקב גנינזו, שהיו קוראים אותו 'בעל הניסים', לפי דברי בעל הזיכרונות, האיש הזה, אף שלא הגיע לידיעות רמות ורחבות, היה מטבעו איש תם וישר עם א-להים ועם אנשים, רודף צדקה וחסד, עם אחיו היהודים ועם הערביים ילידי הארץ, ורוב עתותיו הוא היה הולך מבקעה לבקעה, ומכפר לכפר, לגמילות חסדים ולביקור חולים, יחידי ובאישון לילה. אף היה רץ אחרי מצוות המילה אצל היהודים והמוחמדנים, אשר אהבוהו וכבדוהו, ומברכתו היו מתברכים. וכשהיו פוגעים בו הערבים, היו נושקים כפות רגליו ואומרים לו: יעקב אבינו, פרוס ברכתך עלינו, והוא היה מברך אותם ואומר להם: כשם שאני מברך אתכם מעמקי לבי, כן תתברכו מן השמים, רק הזהרו לבלתי תגעו לרעה בכל איש יהודי, בשום אופן שבעולם, לא בגופו ולא בממונו. ואם תמצאו אותו שהוא בצער - הצילו אותו, ואם תועה בדרך - לוו אותו למחוז חפצו, וכן היו עושים.