אין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד, שהשנית היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה עניינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סיבה לא הועלו אז על ספר לזיכרון, או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו. את ספר בראשית מצד אחד, למשל, ואת ספר היובלות או בראשית זוטא ואת מדרש בראשית רבא מהצד השני, אין לנו לחשוב אותם לשני עולמות נפרדים זה מזה, אלא אדרבא עלינו לראות בהם שלוש תקופות שונות של זרם מסורתי אחד ואחיד.
וכשאנו מוצאים, במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחידשו חכמינו בתקופה המאוחרת, אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים.