בארצות המערב מנהגם הוא - שהמוני עם מתעטפים בטליתות קטנים שיש בהם שיעור, ומברכים עליו להתעטף, ואחר הברכה משלשלין אותו על כתפיהם ואינם מכסים בו ראשם. ורק התלמידי חכמים מתעטפים בטלית גדולה ומכסין בו הראש. והכלל הוא כאשר עינייך תחזינה בבית הכנסת איש מעוטף בטלית גדולה על ראשו - דע לך כי מרבנן הוא ...וזאת היתה תפארת חכמים וכבוד התורה בדורות שלפנינו - שאיש המוני העם לא יעיז פניו לכסות ראשו בבית הכנסת בטלית. ...
ושמעתי מפי עטרת ראשי מרן אבא, זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר שפעם אחת איש בעל הבית חשוב זחה דעתו עליו להתעטף בטלית תלמיד חכם בלי רשות, ובא לבית הכנסת מעוטף בטליתו. וכאשר בא לבית הכנסת, הרב המורה של העדה, וראה את האיש ההמוני ההוא מעוטף בטליתו, קם הרב ממקומו הקבוע לו בבית הכנסת, וישב בסדר האבלים רחמנא ליצלן. וכשאמרו לו הקהל - רבינו! על מה ישב לו במקום הזה, בר מינן? השיבם כי 'על זאת תאבל הארץ' ותפוג תורתם, שנתקיים בנו מה שנאמר 'ויתכסו שקים האדם והבהמה'. ובעל הבית ההוא הוכרח לשוב מדעתו.