בשנת ה'תרכ"ח סימן 'ויצא יעקב' נמצאתי שם, ביום פטירתו של השר הגדול, שר השרים ונגיד נגידים, כבוד מורנו הרב, בארון המנוח יעקב רוטשילד, תנצב"ה. וכמעט אשר יצאו לכבודו אחרי מיטתו כל גדולי המלכות, וחצי אנשי העיר הנזכרת, עניין אשר לא ישוער, רוב המון בני אדם של עיר הבירה פאריז, יגן עליה אמן. ונהיר כי השר המנוח, עליו השלום, להיותו יהודי אדוק בדת משה רבינו, עליו השלום, כאשר ראה וכבר יש שם חוקי הממשלה, אשר כל מי שהוא קרוב למלכות והמלך, שם רביד הזהב על צווארו בחיים חיותו, הנה אחרי מותו גם כן המלך שולח לכבודו עם מיטתו אנשי חיל, ושמים הרביד של המלך סביב לארונו. ובעגלה אשר מוליכים בה ארונו כמנהג, הנה יש להם חוק שלאדם גדול נותנים הצלם של יש"ו סביב לארון, וחוק זה כיהודי כנוצרי. כל מי שהוא קרוב למלכות עושים כל המנהגים הנ"ל לכבודו. והנה השר המנוח, עליו השלום, הנזכר לעיל להיותו ירא א-להים, ולבו חשוק בא-לוהות כפי מה שסיפרו לי, הוא חש בראשו, שמא יעשו לו כמנהג הרע הזה, אשר בשעה שהוא הולך לבית עולמו להקביל פני המלך, מלכו של עולם, יתברך שמו לעד, חלילה יוליך עבודה זרה בידו, ואל נכר אתו, עמו חס ושלום. הנה נתחכם השר המנוח לפני מותו, והוא ציווה לאמור שהוא רוצה להתנהג כנימוסי היהודים, אבותיו ואבות אבותיו, הן בעניין דיני האבלות, הן בעניין הולכתו לבית עלמין, הכל כאשר לכל אינו רוצה לצאת ולזוז מנימוסי ודתי היהודים כלל ועיקר, אפילו כמלוא נימא. והממשלה הפיקה רצונו. ואני הדיוט הלכתי בחצר בית מלכותו, והנה אז קיים דבריו של המנוח הנזכרים לעיל, לא נפל דבר מכל דבריו ארצה. ואף על פי שיש לממשלה, ממשלת צרפת, כל החוקים והנימוסים הנזכרים לעיל, מכל מקום לא הכריחה את בני השר המנוח הנ"ל לעשות שום דבר מנימוסי הממשלה. כי כן דרך ממלכת צרפת זה דרכה בכל העניינים, שאינה מכרחת בשום עניין מכל העניינים והנימוסים והדתות שלה, רק כי אם לפי רצונו, ואיש הישר בעיניו יעשה.