כאשר חכמים הגידו במעלת הדיין, הדן דין אמת לאמיתו, זאת מצאנו ביתרו, שיגע כמה יגיעות משה לכונסו לארץ, להיות דיין עליהם כמבואר ... וכתב בספר 'מאירת עיניים' לגבי חצר שאין בו דין חלוקה, שדעת חכמים היא שכל היכן שמגיע לו הנאה לנותן, אין בנטילת המתנה משום 'שונא מתנות' ...
כי הנה משה רבינו, עליו השלום, רצה לזכות ליתרו, וליתן לו מתנה בארץ ישראל, אף על גב שמן הדין אין לו חלק בארץ, שגר אין לו חלק בארץ. ומשום כך בא יתרו ואמר: 'לא אלך כי אם אל ארצי אלך', על דרך שאמרו: 'ונערותיה הולכות על יד היאור' - אין הליכה אלא לשון מיתה', הנה הוא הולך למות, וזה רמז יתרו באומרו: לא קצתי בחיי, לא אלך למות משום שכתוב: 'ושונא מתנות יחיה', אכן משה רבינו, עליו השלום, השיבו: 'אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים' - שתהא מאיר עינינו בתורה, וכיוון שמגיע לו הנאה לנותן המתנה, אין בו משום שונא מתנות, שהלכה כחכמים.