מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד לבקש השראת השכינה בבנים כאשר היה עם האבות.
'יהי ה' א-לוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו' - וצריך להבין מה כוונת הפסוק בדימוי הזה.
ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: שקודם שנבנה בית המקדש היו האבות מרכבה לשכינה, ולכן אומר 'יהיה ה' א-לוהינו עמנו' - דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' - שהיה שרוי בתוכם ובקרבם. וכמו שדרשו זיכרונם לברכה: 'ונתתי משכן בתוכם' - תוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.
ובזה אני מפרש גם פסוק: 'ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם' - הרצון בזה: בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר: 'אוהל שיכן באדם'. ולפי דרכנו יובן שאומרים ישראל: 'יהי ה' א-לוהינו עמנו' – דהיינו: שכינת אל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם התחתונים, ולא עם מלאכי השרת. ואין לומר שאין כאן טענת המצר - לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו', והואיל ואבותינו זכו בה - גם בניהם יזכו בה, בדין בן בעלים הראשונים.
חכם דוד צבאח, משכיל לדוד- חידושים, עמוד ע"ט. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006) מתוך 'החכם היומי'
